הבלוג של אורי הייטנר

האם יחוקק "חוק הלאום" או לא? ואם כן, מה יהיו תכניו ומה יהיה נוסחו? שאלות אלו פתוחות עדין. אלם כבר עתה ניתן לציין בצער, שהשיח סביב החוק מעיד על ניצחון מדאיג של הפוסט ציונות בקרב על התודעה.

ההכרזה על הקמת מדינת ישראל הייתה במילים אלו: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". ההכרזה הזאת נומקה "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית". הזכות הטבעית היא זכותו של כל עם ועם למדינה עצמאית במולדתו. הזכות ההיסטורית היא זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. חלקה הראשון של מגילת העצמאות, עד משפט ההכרזה עצמו, הוא הרחבה והבהרה של שתי הזכויות הנותנות את התוקף להכרזה.

כל אלה לא הפריעו כהוא זה למנסחי המגילה ולחותמיה, להוסיף את המחויבות להבטיח "שוויון זכויות אזרחי ומדיני [כלומר פוליטי – הזכות לבחור ולהיבחר א.ה.] גמור לכל תושביה, ללא הבדל דת, גזע ומין".

אין כל סתירה ואף לא צל צלה של סתירה בין היותה של ישראל מדינת לאום של העם היהודי, לבין היותה דמוקרטיה ליברלית המעניקה שוויון זכויות אוניברסלי לכל אזרחיה.

כמדינה דמוקרטית, כל אזרחיה נהנים מזכויות הפרט ללא אבחנה. כמדינת לאום, היא נועדה לממש את מאווייו הקולקטיביים של העם היהודי – לא רק הבטחת זכותו של כל יהודי בעולם לעלות לישראל ולקבל את אזרחותה, אלא פעולה אקטיבית למען עליית היהודים לארץ ישראל ויישוב הארץ ביהודים, אחריות של המדינה לכל יהודי הגולה, סמלי המדינה הם סמלים יהודיים וכד'.

אילו חוקקה המדינה חוקה, המבוא לחוקה היה הגדרת זהותה ומהותה כמדינה יהודית ובין סעיפיה היה מעוגן השוויון האזרחי כמובטח במגילה. ישראל לא חוקקה חוקה, אולם היא חוקקה חוקי יסוד, המתאספים לחוקה. חוקים אלה, ובראש ובראשונה חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק, הם חוקים אוניברסליים המעגנים את זכויות האדם והאזרח ללא אפליה.

זהותה היהודית של המדינה, לעומת זאת, טרם עוגנה בחוקה. באיחור אופנתי קל של 66 שנים, מוצע לעגנה סוף סוף בחוק. מן הראוי היה שיתגבש קונצנזוס לאומי סביב החוק, ומשום מה הוא מעורר התנגדות, שאין לה כל הצדקה.

אילו החוק היה עולה לדיון לפני עשרים שנה, הוא היה נתמך מן הקצה אל הקצה. יתכן שהסיבה לכך שהוא לא חוקק, הייתה היותו מובן מאליו. מה קרה באותן שנים? קמפיין של שטיפת מוח פוסט ציונית, שהציגה סתירה כביכול בין מדינת לאום יהודית ומדינה דמוקרטית. העדר סתירה בין השניים מובן מאליו בכל מדינת לאום דמוקרטית בעולם, ורק כאשר מדובר במדינה היהודית מוטל בכך ספק.

כאשר אני מדבר על ניצחון תודעתי של שטיפת המוח הפוסט ציונית, אין כוונתי לכך שרוב הציבור מקבל את הטענה שמדינה יהודית ודמוקרטית היא אוקסימורון, אלא שטענת הכזב הזה קנתה שבת בלב השיח הציבורי, והפכה לנקודת התייחסות של כל השותפים בו. גם מי שאינם מקבלים את טענת הסתירה, אך טוענים שיש לאזן בין היותה יהודית ודמוקרטית, בוחנים בחשדנות כל אמירה בדבר יהדותה של המדינה ומבקשים את האיזון הקדוש עם אמירה מקבילה בדבר דמוקרטיותה – מושפעים מאוד מטענת הכזב.

גם בארזים נפלה שלהבת. אני מעריך מאוד את פרופ' רות גביזון וחש קרבה לרבות מעמדותיה, בעיקר בתחום זהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. למרבה הצער, גם היא שוללת את חוק הלאום, ומציעה להמירו ב"חוק החזון" המציב "בייביסיטר" מטעם הדמוקרטיה, כביכול, על כל אמירה אודות מדינת הלאום היהודי.

אין בכך כל צורך. דמותה הדמוקרטית של ישראל מעוגנת היטב בחוקי היסוד, אולם צביונה היהודי חסר. חוקה לישראל ללא המרכיב הזה, היא חוקה נכה.

השפעתו המזיקה של השיח הפוסט ציוני מעיד על הצורך החיוני בחקיקת חוק יסוד ישראל כמדינת הלאום היהודית.

* "ישראל היום"