הבלוג של אורי הייטנר

"הבחירות הן בין ציונות לקיצוניות", אמרה ציפי לבני, וזה לוז הקמפיין שלה. בנאום שנשאה בכנס שדרות לחברה, דיברה על הצורך לבחור בין ישראל א' לישראל ב' – ישראל נאורה, מתקדמת, פתוחה ושוחרת שלום וצדק חברתי או ישראל קנאית, מסתגרת, של כפיה דתית, פערים חברתיים ומניעת שלום. המסר שלה ברור – אנחנו והם. מסר לעומתי, המחלק את החברה הישראלית לשני מחנות, הטובים והרעים, בני אור ובני חושך, כאשר המחלוקת היא לכל אורך גזרת הסוגיות שעל סדר יומה של המדינה.

בדבריה באותו כנס, סיפרה לבני, שהיא נכנסה לפוליטיקה שהייתה מקוטבת ואלימה בין ימין ושמאל, כי הרגישה שהקול שלה לא נשמע – הקול המחפש פשרה ונכונות לוותר על חלקי א"י כדי להיות מדינה יהודית ודמוקרטית. כל מי שקצת מכיר את העובדות, יודע שאין לכך שחר. ציפי לבני נכנסה לפוליטיקה כדי להיאבק בהסכם אוסלו. אני זוכר היטב איך היא שיסעה בקריאות ביניים מתלהמות את אהוד ברק בדיון מדיני בעקבות פסגת קמפ-דיוויד, בה הוא הציע את מה שהיא מציעה היום. היה קצת יותר מכובד אילו פשוט אמרה ביושר: "שיניתי את דעתי". הרי מותר לשנות דעה. אולם אם היא תודֶה ששינתה את דעתה, היא תתקשה להציג את העמדה שבשמה נכנסה לפוליטיקה כגזענית, אנטי דמוקרטית והורסת את המדינה. עדיף לסלף את ההיסטוריה.

מעניין לעקוב אחרי דרכה של ציפי לבני, ולנתח אותה. לבני גדלה על רעיון "שתי גדות לירדן", עליו ויתרה התנועה שבה גדלה כמעט לפני יובל שנים. היא נכנסה לפוליטיקה כמאמינה אדוקה ברעיון ארץ ישראל (המערבית) השלמה.

בשלב מאוחר יותר, כשרה בממשלה, שינתה את דעתה ותמכה בחלוקת הארץ, בשל הבעיה הדמוגרפית. כידוע, הבעיה הדמוגרפית לא צצה בשנת 2004. לא הייתה באותה שנה הגירה פלשתינאית המונית לשטחי יהודה, שומרון ועזה. הרי כבר לאחר מלחמת ששת הימים, אנשי תנועת העבודה שדגלו בשלמות הארץ, כמו יגאל אלון, שינו את דעתם והציעו פשרה טריטוריאלית שבה ישראל תיסוג מן האזורים המאוכלסים בצפיפות בערבים. ניתן היה לצפות מלבני, ששינתה את דעתה, לקצת צניעות בביקורתה על מי שדגלו בדרך בה היא התעקשה ללכת לאורך שנים רבות.

נכונותה לפשרה טריטוריאלית התדרדרה במהרה לתמיכה בנסיגה מלאה (עם חילופי שטחים) – דרך שעד ימי אהוד ברק רק חד"ש דגלה בה. אולם הנימוק שלה היה ציוני – הצורך להבטיח מדינה יהודית, עם רוב יהודי מוצק לדורות.

ואכן, כשרת המשפטים היא דחפה את אריק שרון לעמדה חד משמעית מוצהרת, לפיה אף פלשתינאי אחד לא יכנס לישראל במסגרת "זכות" השיבה. עוד קודם לכן, היא הייתה בין יוזמי החוק לפיו רק ברוב של 80 ח"כים ניתן להסכים לפשרה כלשהי בנושא זה. כשרת חוץ, היא הראשונה שהעלתה את הדרישה מהפלשתינאים להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

לכן, אך טבעי שח"כ לבני, בהיותה יו"ר האופוזיציה, הייתה הראשונה אליה פנו יוזמי חוק יסוד ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי כדי לקדם את היוזמה. היא התלהבה מהרעיון והייתה בין מנסחי הנוסח המקורי של החוק, שהצעת החוק של ח"כ אלקין היא נוסח מרוכך שלו.

איך פתאום לבני נשאה את ההתנגדות לחוק לדגל שלה, ואף גינתה אותו כ"גזעני", "לאומני" ואנטי דמוקרטי? זו הידרדרות מתמדת על מדרון חלקלק, של הקצנה שמאלה, שסופה מי ישורנו.

ניתן לצפות מאנשים שיצאו ממחנה פוליטי אחד ועברו למחנה אחר, להיות הגשר בין המחנות. לצערי, לוקה לבני בתסמונת המומר – מי שהמיר את דתו והפך לקיצוני ביותר נגד הדת הישנה, אחרי ש"ראה את האור".  

מותר לאדם לשנות את דעתו. אבל אני תמיד חושד במי שעוברים באחת מקיצוניות אחת לקיצוניות שניה. אנשים שאין אצלם אמצע, אין שביל הזהב, אין דרך המלך; אנשים שאינם מסוגלים להציע פתרונות מורכבים למצבים המורכבים הקיימים במציאות, אנשי השחור / לבן, המכירים רק את הפתרונות הקיצוניים, אנשי ה"הכל או לא כלום".

* "ישראל היום"