הבלוג של אורי הייטנר

לפני 11 שנים, בשלהי מתקפת הטרור הפלשתינאית, המכונה בשם החיבה "האינתיפאדה השניה", קיבלתי הזמנה למפגש מחנכי החינוך הבלתי פורמלי בתנועה הקיבוצית, עם הארגון החדש "שוברים שתיקה", בבית התנועה הקיבוצית, בארגון של האגף למשימות לאומיות בתנועה.

הלכתי למפגש בראש פתוח ובנפש חפצה. טוהר הנשק ומוסר הלחימה הם ערכים חשובים מאוד בצה"ל ובחברה הישראלית, אני מאמין בהם ומחנך עליהם, ובסך הכל ראיתי בחיוב ארגון הפועל לחיזוקם של ערכים אלה ולהתמודדות עם חריגות בתחום זה הקיימות בצה"ל. הייתי נתון באותה תקופה במאבק נגד תופעת העריקה מן המלחמה בטרור (המכונה בשם החיבה "סרבנות"), וראיתי באנשי "שוברים שתיקה" אנטיתזה לאותה תופעה – אנשים שאינם עורקים, אלא משתתפים עמנו, כתף אל כתף, במלחמה הצודקת, ויוצאים נגד אותם מקרים חריגים, הפוגעים בראש ובראשונה בצה"ל.

ככל שהאזנתי לדבריהם, במהלך הפגישה, התחוור לי שאותו ארגון, שאולי קם כארגון שוחר טוב, עולה על המדרון החלקלק של הרדיקליזציה והניכור כלפי המדינה, שלוקחים אותו למקום לא טוב. כבר אז החלה הידרדרותם למה שהארגון הזה מייצג היום.

היום "שוברים שתיקה" הוא חוד החנית של קמפיין הדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולזכותה להגנה עצמית. פעילי הארגון הזה, הממומנים בידי גורמים עוינים, עוברים ברחבי העולם, מעיר לעיר וממדינה למדינה, מסיתים נגד מדינת ישראל ונגד צה"ל, מעלילים עלילות נוראות על חיילי ישראל ומשחירים את דמותו של צה"ל.

אל מול הביקורת הנמתחת על פעולתם, הם נוהגים להשיב בהיתממות: "אבל אנחנו אומרים את האמת. העובדות שאנו מציגים נכונות". אמת?!

****

זו הייתה טענתם כבר אז, לפני 11 שנים. בדיון עמם באותה פגישה, אמרתי, בין השאר, את הדברים הבאים:

"נראה לנגד עינינו את הסרט הבא: אדם בעל חזות מזרחית, עולה על מדרגות האוטובוס. המצלמה מתרכזת בפניו. הוא אומר משפט אחד, המבליט את מבטאו הערבי. לפתע, הנהג קם ממושבו, תופס את האיש, משליך אותו בכוח מגרם המדרגות, וסוגר במהרה את הדלת. קאט.

התמונה מציירת בעינינו חזות קשה, אודות הגזענות בחברה הישראלית, שבה נהג משליך מן האוטובוס אדם, שכל חטאו הוא היותו ערבי, וציבור הנוסעים יושב על מקומו ושותק.

עתה נחזור לסרט המקורי. שניה אחרי ה'קאט', האדם שהושלך מן האוטובוס – מתפוצץ. מסתבר, שהנהג הערני זיהה חגורת נפץ על גופו של מחבל. במעשהו, מנע פיגוע טרור והציל את חייהם של עשרות נוסעים.

התמונה שאתם מציגים, היא של הנהג הגזען המשליך ערבי מן האוטובוס. התמונות הן אמתיות. עובדה זו עובדה. זאת אמת? זה גרוע משקר".

התסריט שהצגתי היה אקטואלי באותם ימים. היום הייתי מתאר תסריט אקטואלי למתקפת הטרור של ימינו.

נהגת לוחצת בחוזקה על דוושת הרכב ועולה על המדרכה סמוך לתחנת אוטובוס הומה אדם. היא דורסת ארבעה נוסעים: קשיש, אישה, גבר וילד. שניים נהרגים ושנים נפצעים, בהם אחד קשה. היא יוצאת מהרכב כשסכין קצבים בידה, ודוקרת עוד אישה ונער שנקרים בדרכה. האישה מתה מן הפצעים.

היא ממשיכה במסע ההרג, כשהסכין בידה. שוטר רץ לעברה, מצמצם טווח, יורה לעברה שלוש יריות והורג אותה.

הצגת האירוע ברוח "שוברים שתיקה": שוטר ישראלי הוציא להורג ללא משפט אישה פלשתינאית בירושלים.

אמת?! אכן השוטר הרג אישה פלשתינאית בירושלים ללא משפט. אין מחלוקת על העובדה הזאת. אך ה"אמת" הזאת גרועה משקר.

זאת רמת העובדות של קמפיין הדה-לגיטימציה נגד צה"ל וישראל. לצד עלילות ושקרים, הצגות "עובדתיות" מן הסוג הזה.

בתופעה הזאת יש להיאבק.

****

כאשר אני מדבר על מאבק בתופעה, אין כוונתי להוצאת הארגון אל מחוץ לחוק ברוח "חוק השתולים" שמוביל ארגון "אם תרצו". אין צורך להוציא אותם אל מחוץ לחוק ואין כל סיכוי לדרישה הזאת. הדרישה הזאת והסרטון הטיפשי והמתלהם של "אם תרצו" רק משחקים לידי "השוברים" ומחזקים את קמפיין ה"אויאויאוי" המתבכיין שלהם, שבו הם מציגים את עצמם כנרדפים. אין זו הפעם הראשונה, ש"אם תרצו" מעלים על סדר היום בעיה אמתית, אך מקדיחים את התבשיל בקמפיין קיצוני, שבסופו של דבר משרת את התופעה נגדה הם יצאו.

המאבק נגד תופעת "השוברים" צריך להיות במישור הציבורי – הוקעה, גינוי ונידוי. פעולה ברוח זו יזם ומוביל מנהל המדרשה למנהיגות חברתית (המכינה הקדם צבאית) תבור, עמית דרי. עמית, בן הגולן, שגדל והתחנך בקצרין ויש לנו כל הסיבות להיות גאים בו, הוא מ"פ במילואים ביחידה קרבית. הוא נתקל במערכת ההסתה והשקרים של "השוברים", והחליט לעשות מעשה. הוא החתים עד כה למעלה מ-500 קצינים, רובם מתפקיד מ"פ ומעלה, כולם במערך הקרבי של צה"ל, אנשים מכל מגוון הקשת הפוליטית, על מכתב גלוי לממשלה.

הם דרשו שלוש דרישות צודקות: איסור על כניסתם לבסיסי צה"ל, איסור על כניסתם לבתי ספר ומוסדות חינוך ופתיחת חקירה על מקרים קונקרטיים של הוצאת דיבה. שרי הביטחון והחינוך כבר הרימו את הכפפה ואסרו על כניסתם למחנות צה"ל, ויש לקוות שגם התביעות האחרות תיעננה. חבל מאוד ששבועיים לאחר פעולתו של עמית, שקיבלה תהודה ציבורית רבה, נדחפו אנשי "אם תרצו" עם הקמפיין המתלהם שלהם וקלקלו. אגב, עמית דרי גינה את הסרטון שלהם.

****

לסיום, אתייחס לפרשת הופעתו של הנשיא באירוע שבו נטלו חלק "השוברים".

נשיא המדינה עומד בחודשים האחרונים תחת מסע הסתה נורא ואיום. איך דווקא הוא, המוהיקני האחרון של חזון ארץ ישראל השלמה, מוקע במסע ההסתה כ"שמאלן", רחמנא לצלן, זו בכלל תופעה הראויה למחקר פסיכולוגי, אנתרופולי, סוציולוגי מעמיק. אין זו, אלא התגלמות המושג פסיכוזה ציבורית. מבחינה אידיאולוגית, ברור שהסיבה לכך היא היותו, במקביל, המוהיקני האחרון של דרכם הליברלית של ז'בוטינסקי ובגין, בעיקר בכל הקשור ליחס למיעוט הערבי.

מסע ההסתה הוא נורא, וראוי לכל לשון של גינוי. עם זאת, גם כמי שמגנה את המסע ובדרך כלל תומך בדרכו של הנשיא, אני בוחן כל מעשה או אמירה שלו, כאיש ציבור, בפני עצמה. העובדה שמסיתים נגדו ומעוותים את דמותו, אינה הופכת כל מעשה שלו לנכון. לכן, אני מציע לבחון את המקרה לגופו.

על פי נראטיב ההסתה, נשיא מדינת ישראל הופיע בכנס של "שוברים שתיקה" ותמך בדרכם ובמעשיהם. אין כל קשר בין הסיפור הזה למציאות. ריבלין לא הופיע בכנס של "שוברים שתיקה", אלא בוועידת "הארץ". במושב הקודם של הוועידה, שנערך בנובמבר שנה זו, נטלו חלק השרים יריב לוין וזאב אלקין – מן האגף הימני של הליכוד, הרב אבי גיסר - רב היישוב עפרה, ח"כ בני בגין, מלכה פיוטרקובסקי, רות גביזון ועמית סגל, שהשתתף גם במושב בניו-יורק בו השתתף הנשיא. ריבלין לא השתתף בפאנל עם אנשי "שוברים שתיקה". בנאומו, הוא לא ביטא את דרכם אלא את הדרך ההפוכה. הוא סיפר על מתקפת הטרור הנוראה שעמה מתמודדים אזרחי ישראל, הוא העלה על נס את פעולתם של צה"ל וכוחות הביטחון והוא ציין בגאווה את העובדה שאמות המידה של צה"ל מוסריות יותר משל כל צבא אחר בעולם. זאת האמת.

את צעדו של ריבלין יש לשפוט לא על פי הסיפור השקרי של המסיתים, אלא על פי העובדות.

הדילמה היא האם לסרב להופיע באירוע בשל השתתפות "שוברים שתיקה" וארגונים מסוגו, או להשתתף באירוע בחו"ל, הזוכה לסיקור משמעותי, שנשיא ארה"ב נואם בו (בנאום וידאו), שמשתתפים בו בכירי הממשל האמריקאי, בכירי התקשורת האמריקאית, ראשי הקהילה היהודית בארה"ב, ולהציג בגאווה את המסר האמתי של ישראל ואת התשובה המוחצת לקמפיין השקרים של "שוברים שתיקה". זו הדילמה, והיא לא קלה.

על התפיסה שהובילה את הנשיא להחלטתו, ניתן ללמוד ממאמר שפרסם ב"ידיעות אחרונות", יומיים טרם הופעתו בוועידת "הארץ", בגיליון מיוחד במלאת מאה שנים להולדתו של יצחק שמיר.

ריבלין, שהיה שותף ל"חישוקאים" שאיגפו את שמיר מימין, כפי שהתנגד לכל הוויתורים מצד ממשלות הליכוד, כולל לנאום בר-אילן של נתניהו, הכתיר את מאמרו: "געגועים למנהיג". במאמרו הוא הזכיר את נאומו ההיסטורי של שמיר, בוועידת מדריד 1991, שבה הציג ללא כחל ושרק את האמת הציונית, בוועידת השלום הבינלאומית. כתב ריבלין: "יצחק שמיר האמין כי על האמת הנוקבת להיאמר בקול ללא מורא, ושעליה לשמש גם מכשיר מדיני לכל דבר". על פי תפיסה זו, הוא ראה לנכון לומר את האמת גם בוועידת "הארץ".

בעיקרון, גישתו של ריבלין נכונה. אולם, לדעתי, הוא שגה. אין זה ראוי שנשיא המדינה יכבד בנוכחותו אירוע שבו נוטלים חלק אנשי "שוברים שתיקה", כי בכך הוא נותן להם לגיטימציה ממלכתית. לטעמי, ארגונים מן הסוג של "שוברים שתיקה" "להב"ה" ודומיהם אינם ראויים ללגיטימציה, אלא להוקעה, גינוי ונידוי.

* "שישי בגולן"