הבלוג של אורי הייטנר

מן הרגע הראשון התנכל שמואל לשאול, הכשיל אותו, פגע בו והוא נושא באחריות רבה לכישלונו ולטירופו.

אך במצוקתו ובייאושו, בהיותו אובד עצות, כשרוח אלוהים סרה מעליו, זקוק שאול לשמואל. אך שמואל מת ואינו יכול לסייע בידו.

וכאן אנו לומדים פתאום, שחוץ מלרדוף את דוד, שאול עשה עוד כמה דברים בקדנציה שלו. הוא ביצע רפורמה דתית, תרבותית. "וְשָׁאוּל הֵסִיר הָאֹבוֹת וְאֶת-הַיִּדְּעֹנִים מֵהָאָרֶץ". למה התנ"ך לא סיפר לנו על כך עד כה?

במצוקתו ובייאושו, בהיותו אובד עצות, כשרוח אלוהים סרה מעליו, ושמואל מת – הוא עצמו מפר את החוק שהוא חוקק, והולך לבעל האוב, כדי שתעלה באוב את שמואל.

והוא מעלה את שמואל. ושמואל, כדרכו, סר וזעף, מזעיף פנים אל שאול, וגם ביומו האחרון ימשיך להתעלל בו, כדרכו. "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי?" הוא מתריס כנגדו. והוא שב וחוזר על גיליון האישום המוכר עד לזרא ובסופו גזר הדין: "וְיִתֵּן יְהוָה גַּם אֶת ִשְׂרָאֵל עִמְּךָ בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים. וּמָחָר, אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי, גַּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל יִתֵּן יְהוָה בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים".

אבל התנ"ך אינו מציג לנו את כל הדיאלוג בין השניים. את מה שהחסיר התנ"ך השלים שאול. שאול טשרניחובסקי. שאול מצטט את שאול, המבכה את היום המר והנמהר שבו שמואל הוציא אותו מחייו הטובים והשקטים מאחורי הצאן, והמיט עליו את הצרה המתמשכת הזאת. שאול יודע מה צפוי לו. הוא כבר הבין זאת. לא לשם כך הוא ביקש להעלות את שמואל. הוא ביקש להעלות את שמואל כדי לנסות להבין, למה הוא המיט עליו את אסון המלוכה. למה הוא הרס את חייו.

בְּעֵין-דּוֹר / שאול טשרניחובסקי

... וּבְחֶשְׁכַת הַלַּיִל בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח

עַל סוּס קַל עֵין-דּוֹרָה בָּא שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ.

וּבְאַחַד הַבָּתִּים אוֹר כֵּהֶה הוֹפִיעַ:

–"פֹּה תָגוּר" – הַנַּעַר לוֹ חֶרֶשׂ הִבִּיעַ.

–"אַתְּ בַּעֲלַת הָאוֹב? – "כֵּן, אֲדוֹנִי, הִנֵּנִי"

–"נָא קָסְמִי בָּאוֹב, צֵל הָרֹאֶה הַרְאִינִי!"

עֲלָטָה... אֵשׁ זְוָעוֹת... בַּפִּנָּה קַלָּחַת,

וּשְׁמוֹת כָּל הַשֵּׁדִים וּבְלִילָה רוֹתַחַת...

וּכְנָחָשׁ יִתְפַּתֵּל בֵּין עִשְׂבֵי הַבָּשָׁן

יִזְחָלוּ, יִתְאַבְּכוּ כָּל תִּמְרוֹת הֶעָשָׁן.

וּבְמַעְגַּל הַקְּסָמִים, בַּגָּפְרִית מָשׁוּחַ,

שָׁם יַעֲמֹד הַמֶּלֶךְ, לֹא לִבּוֹ יָנוּחַ.

וִיצוּרֵי עֲרָפֶל וּצְלָמִים נִשְׁעָרִים...

אֶגְלֵי הַזֵּעָה עַל לֶחְיוֹ נִגָּרִים.

אַף רוּחוֹ בּוֹ רָפְתָה, גַּם נַפְשׁוֹ דּוֹאָבֶת.

מַה יִמַּס בּוֹ לִבּוֹ וַיִּנָּבֵּא הַמָּוֶת!

וְחַיָּיו בַּמַּחֲזֶה יַּעַבְרוּ, יֶאֱתָיוּ...

"הַנַּח לִי, הַנַּח לִי!" – שְׂפָתָיו יִבְעָיוּ.

עֲלָטָה... אֵשׁ זְוָעוֹת... דִּמְמַת הַשַּׁחַת...

מַעְגַּל הַקְּסָמִים וַעֲשַׁן הַקַּלַּחַת...

וַיִּזְכֹּר הַמֶּלֶךְ אֶת גֶּבַע וַעֲלוּמָיו,

אֲבִיב חֶלְדּוֹ, טֶרֶם יִקְדָּרוּ עוֹד שָׁמָיו.

וּתְמוּנוֹת מַרְהִיבוֹת עֵינָיו תֶּחֱזֶינָה:

כַּר נִרְחָב יוֹפִיעַ, וּפָרוֹת תִּרְעֶינָה,

וּתְכֵלֶת רוּם שַׁחַק, גַּם רֵיחוֹת עֲדָנִים.

אֶל תַּחַת צֵל אֵלָה, חָסוֹן כָּאַלּוֹנִים,

שָׁם שָׁלֵו יָנוּחַ הָרוֹעֶה הָעֶלֶם,

וּלְנֶגְדּוֹ יְרַקְּדוּ הַבְּקָרִים בַּתֶּלֶם.

אַךְ שַׁלְוָה וָנֹעַם, אַךְ יִפְעָה וָהֶדֶר...

מַה נָּעֲמוּ צִלְצְלֵי פַעֲמוֹן הָעֵדֶר!

"אָנֹכִי, הַמְּאֻשָּׁר, גַּם בָּרִיא, גַּם רַעֲנָן,

מִי יִתֵּן אוּכָלָה וּכְאָז אֱהִי שַׁאֲנָן!"

וְעַצֶּבֶת נוֹרָאָה סְגוֹר לִבּוֹ לָחָצָה,

וּכְמוֹ שִׁפְעַת דִּמְעָה אֶל גְּרוֹנוֹ פָּרָצָה,

וּפִתְאֹם – וַיַּרְעֵם קוֹל גָּדוֹל וְחָזָק,

וֶאֱשׁוּן-הָעֲלָטָה הֵאִיר הַבָּזָק.

–אָנֹכִי הָרֹאֶה לַמֶּלֶךְ מְשָׁחֶךָ,

מֵאַחֲרֵי הַבָּקָר הֵיכָל הוֹשִׁיבֶךָ;

מִמְּחִילּוֹת רִקָּבוֹן עַל מָה הִרְגַּזְתָּנִי

וּלְאַרְצוֹת-הַחַיִּים מָה הֶעֱלִיתָנִי?

–"מַדּוּעַ מֵאַחַר הַצֹּאן לְקַחְתָּנִי

וּלְנָגִיד עַל עַמְּךָ כַּיּוֹם זֶה שַׂמְתָּנִי;

"כִלִּיתִי כָּל כֹּחִי בְּסַעֲרוֹת מִלְחָמָה,

וְאָשְׁרִי בַּבַּיִת כְּבָר הָיָה לִשְׁמָמָה.

"עַם פְּלֶשֶׁת סַבּוּנִי, בִּעוּתֵי-צַלְמָוֶת –

הָרוּחַ הָרָעָה תְּדַכְּאֵנִי עַד מָוֶת.

"אִישׁ-הָאֱלֹהִים!  מַה אֵל יַעֲנֵנִי?

כִּי סָר מֵעָלַי – מַה אֶעֱשֶׂה?  עֲנֵנִי!

"מַדּוּעַ, הָהּ, מֶלֶךְ עַל עַמְּךָ מְשַׁחְתָּנִי,

מַדּוּעַ מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן לְקַחְתָּנִי?

–עַל מֶרְיְךָ, גְּאוֹן לִבְּךָ אֱלֹהִים יִזְעָמְךָ!

מָחָר אַתָּה עִמִּי, גַּם אַתָּה, גַּם עַמְּךָ!

בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח

עַל סוּס קַל הַמַּחֲנֶה שָׁב שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ,

וּפָנָיו חָוָרוּ, אַךְ בְּלִבּוֹ אֵין מוֹרָא,

וּבְעֵינָיו מִתְנוֹצְצוֹת – הַיֵּאוּשׁ הַנּוֹרָא.

שאול כבר הבין מה צפוי לו. לשם כך הוא לא היה זקוק לשמואל. והאמת היא, שהוא לא היה זקוק לשמואל כדי לשאול אותו למה הוא הרס את חייו. כל שהוא רצה, הוא להטיח בפני שמואל את הדברים. את זאת הוא היה חייב לעצמו, ערב מותו.

ואחר כך הוא כבר יכול, כשבלבו אין מורא, כשהיאוש הנורא מתנוצץ בעיניו, להוביל את עמו לתבוסה הבלתי נמנעת, לקרב האחרון שלו.  

* 929