ב-19 בנובמבר 1948, פרסם נתן אלתרמן
בטורו "הטור השביעי" ב"דבר", את שירו "על זאת". בשיר, חשף אלתרמן מידע שזיעזע אותו, על אודות פשע מלחמה שביצע חייל
צה"ל, שרצח בדם קר ערבי חף מפשע.
חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה
–
נַעַר עַז וְחָמוּשׁ... נַעַר-כְּפִיר!
וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר
אִישׁ זָקֵן וְאִשָּה
נִלְחֲצוּ מִפָּנַיו אֶל הַקִּיר.
וְהַנַּעַר חִיֵּךְ בְּשִׁנַּיִם-חָלָב:
"אֲנָסֶּה הַמִּקְלַע"... וְנִסָּה!
רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו...
וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.
בהמשך השיר ביקר אלתרמן את הניסיונות להשתיק
את האירוע, להמעיט מחומרתו, או להסביר שבסערת המלחמה ניתן להבינו. הוא יצא נגד הדיבור
על "מקרים עדינים" (המירכאות במקור) והגדיר אותם ישירות: "אשר שמם,
במקרה, רציחה". את הטענה שמדובר בסך הכל במקרה פרטי, הוא דחה, אם "איננו
חובשו בצינוק".
וכאן בא משפט המחץ:
כִּי חוֹגְרֵי כְּלֵי לוֹחֵם, וַאֲנַחְנוּ
אִתָּם,
מִי בְּפֹעַל
וּמִי בִּטְפִיחַת הַסְכָּמָה,
נִדְחָקִים, בְּמִלְמוּל שֶׁל "הֶכְרַח"
וְ"נָקָם",
לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה.
השיר זעזע את אמות הספים בחברה הארצישראלית. ראש הממשלה ושר הביטחון
דוד בן גוריון קרא את השיר, ויומיים אחרי פרסומו כתב לאלתרמן:
"יישר כוחך – על התוקף המוסרי ועוז הביטוי של טורך האחרון ב'דבר'... היית לפה
– פה טהור ונאמן – למצפון האנושי, שאם לא יפעל ויפעם בלבנו בימים כאלה – הרי לא נהיה
ראויים לגדולות ולנצורות שניתנו לנו עד כה...". ב"ג הורה להדפיס את השיר
ולחלק אותו לכל חיילי צה"ל.
מדוע חולל השיר סערה כזאת? מה היה
כוחו?
כוחו היה – נתן אלתרמן. הכל ידעו שאין
אוהב גדול לצה"ל מאלתרמן, שאין מאמין גדול ממנו בצדקת הציונות ובצדקת המלחמה,
שאין דובר מובהק ממנו של "המחנה אשר דינו להיות שופך דם האדם ומגינו", כפי שכתב בשירו "ליל חניה". ולכן, כאשר אלתרמן כתב את
הדברים, איש לא פקפק בנכונותם, כי איש לא פקפק באמינותו. דבריו של אלתרמן היו
כואבים, אך היו אלה פצעי אוהב.
מדוע העניק אלתרמן לשיר את השם "על
זאת"?
זֶה צִלּוּם מִקְרָבוֹת-הַחֵרוּת, יַקִּירִים.
יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר. אֵין זֶה סוֹד.
מִלְחַמְתֵּנוּ תּוֹבַעַת בִּטּוּי וֱשִירִים...
טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם כֵּן, גַּם עַל
זֹאת!
נקודת המוצא של אלתרמן היא האמונה היוקדת
והחד משמעית בצדקת הדרך הציונית. הקרבות, גם אלה שבהם נעשה פשע המלחמה, הם קרבות חירות;
הקרב שאין צודק ממנו על חירות האומה היהודית. המלחמה היא מלחמתנו. אלתרמן ראה את תפקידו
כמשורר לאומי, לבטא בשירה את האפוס הגדול של המלחמה. ואכן, אין מי שעשה זאת כמוהו,
הן בשירי הטור השביעי, ובמיוחד באפופיאה הגדולה של מלחמת תש"ח, "שירי עיר
היונה".
מתוך אותה נקודת מוצא, מתוך הכרת הצדק וההכרח
במלחמות ישראל, ודווקא מתוך אותה הכרה, הוא תובע מצה"ל וחייליו לשמור על מוסר
הלחימה ועל ערכי טוהר הנשק. אלתרמן לא כתב את הדברים מתוך אובססיה של הצגת צה"ל
כצבא בלתי מוסרי כדי לגרום לדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולצבאה, אלא כציוני פטריוט,
המאמין שלצד תרומתו הרוחנית והתרבותית למלחמה, בשירה היוצרת מוטיבציה בקרב החיילים
ומעניקה להם רוח גבית, תפקידו לצאת חוצץ גם נגד מעשים כאלה.
וּמִלְחֶמֶת הָעָם, שֶׁעָמְדָה לִבְלִי
חַת
מוּל שִׁבְעַת הַגְּיָסוֹת
שֶׁל מַלְכֵי הַמִּזְרָח,
לֹא תֵּחַת גַּם מִפְּנֵי "אַל תַּגִּידוּ
בְגַת"...
הִיא אֵינָהּ פַּחְדָנִית כְּדֵי-כָּךְ!
****
"שוברים שתיקה" הם היפוכו של "על זאת". צה"ל
הולך ונעשה מוסרי מדור לדור. דברים שנעשו במלחמת השחרור לא יכלו להיעשות במלחמת
סיני ודברים שנעשו במלחמת סיני לא יכלו להיעשות במלחמת ששת הימים. דברים שנעשו
במלחמת ששת הימים אינם יכולים להיעשות היום, אחרי 50 שנות "הכיבוש
משחית". צה"ל היה תמיד צבא מוסרי, יותר מכל צבא אחר בעולם, אך היום הוא
מוסרי יותר מאי פעם בעבר.
והיום פועל הארגון "שוברים שתיקה". "שוברים שתיקה" הוא חוד החנית של קמפיין
הדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולזכותה להגנה עצמית. פעילי הארגון הזה, הממומנים בידי
גורמים עוינים, עוברים ברחבי העולם, מעיר לעיר וממדינה למדינה, מסיתים נגד מדינת ישראל
ונגד צה"ל, מעלילים עלילות נוראות על חיילי ישראל ומשחירים את דמותו של צה"ל.
אילו מטרתם הייתה לתקן, הם היו פועלים אחרת לגמרי. הם לא היו יוצאים
למסע עולמי שנועד לפגוע במדינת ישראל. אולם מטרתם אינה לתקן. מטרתם – לשבור.
טוהר הנשק ומוסר לחימה הם ערכים נעלים, מערכי היסוד של החברה הישראלית
ושל צה"ל. הם ערכים שראוי להיאבק למענם. "שוברים שתיקה" אינם
תורמים ולו תרומה קלושה למאבק על הערכים הללו. מי שמציג צבא מוסרי כצה"ל כצבא
של פושעי מלחמה, לא יוכל לעולם לתקן קלקולים הקיימים בצה"ל.
"שוברים שתיקה" אינם רוצים לתקן.
הם רוצים להעליל, להשמיץ, לפעול נגד המדינה ונגד צה"ל. אבל אין לי ספק שחלק ניכר
מן החיילים המתלוננים בפניהם, עושים זאת בתמימות, מתוך כוונות טובות, והופכים שלא בטובתם
אידיוטים שימושיים של הארגון הנתעב הזה.
"זכויות האזרח כחול לבן" של המכון
לאסטרטגיה ציוני, הוא ארגון ציוני, הפועל למען ערכי מוסר הלחימה מתוך רצון לשפר ולתקן,
ולא לקעקע את המדינה. חשוב שחיילי צה"ל וקציניו ידעו שיש להם למי לפנות; מי שראוי
לפנות אליו. כתובת הארגון: [email protected]
* "על השבוע"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
