הבלוג של אורי הייטנר

נעמי שמר ניהלה בשירתה דיאלוג מתמיד עם מקורות ישראל על כל רבדיהם; החל במקרא, דרך התורה שבע"פ, שירת ימי הביניים, סיפורי חסידים ועד משוררי התחיה והשירה הישראלית בת ימינו. אין כמעט שיר של נעמי שמר, שלא נוכל למצוא בו טביעות אצבעות של מקורות ישראל.

בין השאר, משוחחת נעמי שמר בשירים אחדים עם ההגדה של פסח. באחד מהם היא חתומה רק על הלחן, אך היא סייעה גם לכתיבת המילים – "ספירת מלאי". זהו השיר הראשון שיוסי בנאי, ידידה של נעמי שמר, כתב את מילותיו. הוא הציע לה את הרעיון והיא שכנעה אותו לכתוב בעצמו את השיר. השיר הוא פרפראזה ל"אחד אלוהינו". "אחד אלוהינו" הוא מעין ספירת מלאי של סמלים יהודיים, והשיר של יוסי בנאי ונעמי שמר הוא ספירת מלאי של סמלים ישראליים, בני התקופה – שנות ה-70.

את השיר "ארבעה אחים" מצאתי בלא מעט הגדות, גם הגדות מסורתיות. השיר מתכתב עם סיפור ארבעת הבנים. האמת היא שאין בו שום קשר תוכני עם ההגדה ועם סיפור הבנים, אבל יש בו קשר לשוני ובעיקר אסוציאטיבי. שיר חביב, הומוריסטי, קליל, קצת שטותניקי, המתאר את ארבעת הבנים היוצאים מן ההגדה לחיים האמתיים של צעירים בגילם, לחפש בנות זוג. היפה כאן, הוא שהאסוציאציות של נעמי שמר גם לשירים חסרי מסר, באים ממקורות ישראל, כפי שציטטתי במאמרי על פרק א' ביחזקאל, בשיר "אקטואליה", הנפתח ב"יחזקאל בן בוזי / יושב לו בג'קוזי / ויורה בעוזי / לכל הכיוונים". השיר "ארבעה אחים" מסתיים בפואנטה שהיא אנטיתזה לסדר: "אסור לשאול יותר מידי", בעוד המסר של הסדר הוא שכל המרבה להקשות קושיות הרי זה משובח.

כל ההקדמה הזאת נועדה להפנות זרקור לשיר של נעמי שמר, המתכתב עם הלב התוכני של הגדה של פסח ועם הפרק שלנו, שפסוקים ממנו מצוטטים בהגדה. לב ההגדה של פסח, הטקסט המרכזי בהגדה, הוא המדרש ל"ארמי אובד אבי". הטקסט "ארמי אובד אבי" הוא מקרא הביכורים, שאותו נדרש כל חקלאי המגיש את ביכוריו לומר בפני הכהן בביהמ"ק. הטקסט הזה מתאר בחמישה פסוקים את כל סיפורו של עם ישראל, מן האבות ועד אחרי הכניסה לא"י. לכן, חז"ל קבעו שעיקר הסדר הוא מדרש על הטקסט הזה, כתמצית המסר של היציאה מעבדות לחירות, משעבוד לגאולה. ההגדה מביאה את המדרש, שבו חכמים דורשים כל פסוק וכל מילה. אחד הפסוקים, הנוגעים לימים הקשים של העבדות במצרים, הוא "ויהי שם לגוי גדול, עצום ורב". המילה "ורב" נדרשת באמצעות ציטוט פסוק מנבואת יחזקאל, מפרק טז – הפרק שלנו, הנפתח במילה משורש זהה - "רבבה": "רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה". וכן הפסוק הקודם לו: "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָךְ: בְּדָמַיִךְ חֲיִי! וָאֹמַר לָךְ: בְּדָמַיִךְ חֲיִי!"

יחזקאל מדמה את עם ישראל לנערה שננטשה בילדותה ונזרקה לשדה כמו צמח בר והיא מתבגרת ומגיעה לבשלות פיזית וממתינה לאהובה שיבוא ויגאל אותה. הכוונה היא כמובן לאלוהים שגאל את עם ישראל, והוציא אותו מעבדות מצרים לחרות בארץ ישראל. האמונה בגאולה היא שנתנה כוח לעם לעמוד בכל סבל; האמונה שמתוך הדם תצא חיות חדשה. עד היום אנו משתמשים בביטוי "בְּדָמַיִךְ חֲיִי" לתיאור האמונה ביכולתנו לצאת מחוזקים ממשברים ואסונות.

במתקפת הטרור של ראשית העשור הקודם, המכונה בשם החיבה המכובס "האינתיפאדה השניה", כאשר יום רדף יום בבשורות איוב על פיגועים רצחניים שביצעו מחבלים מתאבדים, שפוצצו עצמם באוטובוסים ובמסעדות, כתבה נעמי שמר את שירה "בְּדָמַיִךְ חֲיִי" – שיר אופטימי, שבו היא מאמינה שנצא מחוזקים, לברוא עולם יותר יפה. היא מבהירה שמה שמחזיק אותה ונותן לה כוח, הן אותן מילים עתיקות. ואולי ההבהרה הזאת מסבירה לנו את התחברות שלנו אל אותן מילים עתיקות, מתוך רצון לשאוב מהן כוחות לברוא עולם יותר יפה, עולם המבשר חיים, תקווה, שלום, שלווה וחסד.

זהו אחד משיריה האחרונים של נעמי שמר.

המילים העתיקות נותנות בי כוח,

בקולות העתיקים אמצא מרפא,

הם עוזרים לי לחיות,

הם עוזרים לי לצמוח,

לברוא עולם יותר יפה.

ואעבור עלייך ואראך

מתבוססת בדמייך,

ואומר לך: בדמייך חיי.

חיי, חיי, בדמייך חיי

ואומר לך בדמייך חיי.

ופתאום מעל ראשי נפתחת קשת;

מניפה צבעונית נפרשת,

מבשרת חיים, מבשרת תקווה

ושלום ושלווה וחסד.

****

שיר יפה. והפרק? מי שמחפש פוליטיקלי קורקט, ירחיק נפשו ת"ק פרסה מיחזקאל טז.

אולי יותר מכל פרק אחר בתנ"ך, מצליף הנביא בירושלים, כסמל לעם ישראל, ללא רחם. המסר העיקרי הוא ירושלים = זונה.

הסיפור מתחיל בימי ראשית האומה. סיפורו של עם ישראל נפתח בשפל העבדות במצרים ואלוהים מציל אותו ומעלה אותו למדרגה של ממלכה בארץ ישראל. המשל הוא נערה המתבוססת בדמה ומשם הוא מחלץ אותה ומעלה אותה לגדולה.

אולם ישראל בגדה באלוהיה. ולא בגדה כי התאהבה בגבר זר, או באל אחר. היא בגדה באופן הבזוי ביותר – כזונת רחוב. "וַתְּפַשְּׂקִי אֶת רַגְלַיִךְ לְכָל עוֹבֵר, וַתַּרְבִּי אֶת תַּזְנוּתָיִךְ". אך בניגוד לזונה "רגילה" היא לא קיבלה אתנן על זנוניה, אלא שילמה אתנן לבועליה.

על אלה צפוי לה חורבן, כדוגמת החורבן של שומרון ושל סדום. ואומר הנביא, שחטאיה של ירושלים חמורים לאין ערוך מאשמת שומרון ופשעי סדום, עד שסדום ושומרון הם כצדיקים לעומתה.

הפרק מסתיים בנימה אופטימית – הוא חוזה חזרה בתשובה של ירושלים, שתביא לא רק לגאולת ירושלים אלא גם לגאולת שומרון וסדום.

****

קשה לי עם הפרק הבוטה הזה, אני מודה.

ומה שאני לוקח ממנו, הוא את המסר של בְּדָמַיִךְ חֲיִי. המסר לפיו גם במצוקה הקשה ביותר, אל לנו להתייאש. גם מן המשבר החמור ביותר, ביכולתנו להיבנות. זהו מסר חשוב מאוד ואמתי – לפרט, למשפחה, לקהילה ולעם ישראל.

צמד המילים הזה מדריך את עמנו כל ימיו, ובמצוקותיו הקשות ביותר. ומעל לכל, בתקומתו של עם ישראל והקמת מדינתו הריבונית במולדתו, שלוש שנים בלבד לאחר השואה, הנורא באסונות שפקד את עמנו.

* 929