* מחלוקת בין ידידים – גדעון לוי הוא מראשי המטיפים, בארץ ובעולם, לדה-לגיטימציה של ישראל
ולחרמות עליה. למגינת לבו, המהלך הזה לא מתרומם. בשבוע שעבר הוא כתב מאמר שבו תקף
בחריפות את העולם על כך שאינו רוקד לצלילי חליל ה-BDS. לפני שבועיים הוא הגדיר
את אובמה הנשיא הרע ביותר שהיה, כיוון שהוא חימש את ישראל יותר מקודמיו.
והנה, לוי ושכמותו חטפו מכה קשה בהלווייתו של שמעון פרס, כאשר עשרות
מנהיגים מכל רחבי העולם הגיעו לחלוק כבוד לנשיאה של מדינת ישראל. לא "מדינה
מצורעת", לא חרם ולא שמרם.
מה עושה מיודענו? הפעם אינו סונט בהם על כך שלא פעלו כנדרש מהם, אלא
כתב מאמר דמגוגי תחת הכותרת "האנטישמיות מתה", ובה הוא טען שהשתתפות
המנהיגים בהלוויה מוכיחה שהעולם אינו אנטישמי כפי שמנהיגי ישראל טוענים, אלא ישראל
היא מדינה מצורעת, ובבואם לחלוק כבוד לפרס הם העבירו מסר שישראל יכולה להפסיק
להיות מצורעת אם רק תפסיק את הכיבוש.
אבל מי טוען שהעולם אנטישמי? איש אינו טוען זאת. בוודאי שמנהיגי ישראל
אינם טוענים זאת. העולם אינו אנטישמי. מי שחולק על מדיניות זו או אחרת של ממשלת
ישראל אינו אנטישמי ואיש אינו טוען שהוא אנטישמי. אנטישמי הוא מי ששולל את קיומה של
ישראל כמדינה יהודית –טענה, שמשמעותה היא שלילת זכות ההגדרה העצמית, שהיא זכות
טבעית מוכרת, אך ורק מן העם היהודי. אנטישמי הוא מי שמחרים את ישראל, מי שמעליל
עליה עלילות דם. יש כאלה, יש כאלה גם בתוכנו וגדעון לוי הוא מהבולטים שבהם. אבל
רוב העולם ומנהיגיו אינם במקום הזה.
מנהיגי העולם שבאו לחלוק כבוד לפרס, הביעו את אהדתם לישראל, את
ידידותם לישראל, אף שרובם חלוקים עמה באשר למדיניותה; מחלוקת בין ידידים.
ובאשר למחלוקת – יש לי יסוד סביר להניח שהתהליכים במזה"ת
והשלכותיהם על העולם יביאו להתפכחות וליתר הבנה של העולם גם למדיניותה של ישראל.
* אלטרנטיבה לרשימה המשותפת - כפי שהחרם של הרשימה המשתפת על ההלוויה של פרס ביטא את שלילתם
המוחלטת את קיומה של ישראל, ומכאן החרם על מי שכיהן כנשיאה, כך הביקור המתוקשר של
עשרות ראשי רשויות ערביות בשבעה, מבטא את הרצון להשתלב במדינת ישראל, המדינה
היהודית.
יש לקוות שהפרשה הזאת תהווה קו פרשת המים בקרב ערביי ישראל. שהגורמים
התומכים בהשתלבות, בראשותם של ראשי הערים, יצאו סוף סוף נגד הרשימה המשותפת, יציגו
סוף סוף אלטרנטיבה, ויתמודדו מולם בבחירות לכנסת. גם אם הרוב יתמוך במשותפת, לפחות
לא תהיה זו נציגות מונוליטית של הקו האנטי ישראלי. לפחות תהיה אלטרנטיבה.
* מחוץ לפרוטוקול – כאשר נפטר טדי קולק, מי שכיהן שנים רבות כראש העיר ירושלים, החליטה
ממשלת ישראל לערוך לו הלוויה ממלכתית ולטמון אותו בחלקת גדולי האומה בירושלים.
על פי הפרוטוקול ראש העיר ירושלים אינו אמור להיקבר במקום ואינו זכאי
להלוויה ממלכתית. ובכל זאת, ראתה הממשלה לנכון להחליט על כך. אפשר להתווכח האם
ההחלטה נכונה, אולם מה שנכון בה, לטעמי, הוא הגמישות; ההבנה שהפרוטוקול אינו
התקרה, אלא הרצפה. אפשר לעשות מעבר לפרוטוקול.
אני מעלה כאן את הנושא כדי לשוב להחלטת ועדת השרים לסמלים וטקסים לא
לצרף את ראש האופוזיציה לרשימת הנואמים בהלווייתו של פרס. כתבתי על כך את דעתי,
ועוררתי הרבה תגובות נגד. התגובות התמקדו ברובן, בצורך לדבוק בפרוטוקול, כי
הפרוטוקול הוא הממלכתיות. הדוגמה שנתתי מוכיחה את ההיפך. ניתן בהחלט להחליט מחוץ
לפרוטוקול, שלא נועד להחליף את השכל הישר.
* ולכל בני האדם – קראתי דברי ביקורת על כך שפרופ' צביה ולדן, בתו של שמעון פרס, אמרה
"קדיש" על קברו בהלוויה. הטענה הייתה, שכיוון שמדובר בטקס ממלכתי, אין
בו מקום לצעד בלתי מקובל כזה, בניגוד לטקס פרטי.
אני שולל את הטענה הזאת מכל וכל, ממספר טעמים. ראשית, ישראל היא מדינה
יהודית, לא מדינה דתית אורתודוכסית. ישראל היא מדינת העם היהודי ולא מדינתו של
הזרם האורתודוכסי ביהדות. רוב העם היהודי אינו אורתודוכסי, ולכן הטקסים הממלכתיים
צריכים להיות יהודיים, לאו דווקא אורתודוכסיים.
שנית, אין כל בעיה באמירת "קדיש" בפי נשים, גם עם פי
הפרשנות האורתודוכסית של ההלכה. המסורת היא שרק בנים אומרים "קדיש", אך מבחינה
הלכתית בוודאי שגם בנות יכולות לומר "קדיש". בתקופתנו, תקופה של התקדמות
לשוויון מגדרי, בוודאי שראוי שכך יהיה. ואכן, בקרב הציונות דתית יותר ויותר נשים
אומרות "קדיש". לבטח, יש הרבה יותר נשים דתיות שאומרות קדיש, מאשר נשים
חילוניות. לפני למעלה משנתיים, בהלווייתו של נפתלי פרנקל, אחד משלושת הנערים
שנרצחו בידי מחבלים בגוש עציון, אמרה אמו, רחלי פרנקל, "קדיש" על קברו.
רחלי היא אישה דתית אורתודוכסית לעילא ולעילא. ההלוויה שודרה בשידור חי בכלי
התקשורת והנושא היה לסוגיה ציבורית, שהעלתה את עניין אמירת "קדיש" בפי
נשים לתודעת הציבור, ונתנה לכך את הלגיטימציה וההכרה הראויים. חודשיים לאחר מכן,
נכחתי בהלווייתו של הצנחן סמל שחר שלו מן היישוב הדתי אלוני הבשן, אחרון חללי
"צוק איתן". שחר היה בחור דתי, משפחתו – משפחה דתיה. בהלוויה היו אלפי
אנשים דתיים ובהם רבנים רבים, כל רבני הגולן ואחרים. ובהלוויה האם והאחיות אמרו "קדיש",
והדבר התקבל כטבעי, מקובל ונכון.
כשאמי נפטרה, לפני 28 שנים, רק אחִי ואני אמרנו עליה
"קדיש", וכך היה בכל האזכרות עד לפני שנתיים, לאחר ה"קדיש" של
רחלי פרנקל. רק אז, ולאחרונה ביום חמישי האחרון, יום לפני ההלוויה של פרס, אחותנו
הצטרפה אלינו לאמירת ה"קדיש".
שלישית, גם בהלוויה ממלכתית יש מקום לביטוי אישי, משפחתי. כך, שגם אם
זה לא היה מקובל, לא הייתה סיבה להימנע מאמירת ה"קדיש" מפי בתו של פרס.
צביה ולדן הוסיפה למילות ה"קדיש", לצד "יעשה שלום
עלינו ועל כל ישראל" את המילים "ועל כל בני האדם". התוספת הזאת
מקובלת בזרם הרפורמי ובקהילות מתחדשות. אני מכיר זאת בגרסה קצת שונה: "ועל כל
יושבי תבל", וגרסה נוספת: "ועל כל העולם כולו". יש בתוספת הזאת
משהו יפה. נאמר על עמנו "ונברכו בך כל משפחות האדמה". היהדות נושאת מסר
אוניברסלי של שלום העולם כולו, ששיאו בנבואות אחרית הימים של נביאי ישראל. לא
בכדי, נבואת אחרית הימים של הנביא ישעיהו, נבואה של שלום עולמי, חקוקה על קיר
בניין האומות המאוחדות. הן לכך כיוונה הכרזת העצמאות, בדברה על כך שבארץ ישראל יצר
עמנו והעניק לעולם את ספר הספרים הנצחי. בימים אלה, שבהם שכנינו טובחים זה בזה
באכזריות נוראה, ורק בסוריה-לשעבר נספו כבר חצי מיליון איש במלחמת האזרחים ועוד
מיליונים רבים נפצעו ואִבְּדוּ את בתיהם, יש משמעות וחשיבות רבה בתוספת הזאת.
כאשר אני אומר "קדיש", כמו באזכרת אמי בשבוע שעבר, אני דבק
בגרסה המקורית. לא רק בשל המסורת, אלא כיוון שאני מכיר אישית כמה מאומרי "ועל
כל יושבי תבל" שבעיניהם התפילה "עלינו ועל כל ישראל" היא
פרובינציאלית ו"לאומנית". הגישה הצדקנית הזאת מעוררת בי סלידה, ולכן אני
מבדל את עצמי מאותם אנשים. אבל איני בטוח שאני נוהג נכון, כיוון שמהותית, כמובן
וכמובן שאני מזדהה עם התוספת האוניברסלית, ולמה להשאיר אותה למי שרואים סתירה בין
אוניברסליות ללאומיות? בניגוד לקוסמופוליטיות, אין כל סתירה בין אוניברסליות
ללאומיות. לא בכדי, הרצל נתן לבטאון הראשון של ההסתדרות הציונית את השם "די
וולט", "העולם".
* מאבקה הצודק של יהדות ארה"ב - בדרך כלל אני שולל כל מאבק של יהודים בעולם נגד מדיניותה של ישראל.
הסולידריות היהודית מחייבת את היהודים להיאבק למען המדינה ולמען מדיניותה, ואם אין
הם מסכימים עם מדיניותה, יש להם דרכים לבטא את דרכם, בלי לצאת למאבק. וכמובן, הדרך
הטובה ביותר היא לעלות לישראל ולהיאבק בתוכה.
למרות זאת, אני תומך במאבק (אגב, מאבק מתון ומכובד) שמנהלת יהדות
ארה"ב נגד הדרת הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי בישראל. במקרה הזה, מדובר במלחמה
שמדינת ישראל מנהלת נגד יהדות ארה"ב, מתוך כניעה לכוחו הפוליטי של המיעוט
החרדי בישראל, שהנו מיעוט שאינו ציוני. המלחמה הזאת באה לידי ביטוי בוטה בשני
נושאים השנה. האחד, הוא אי ביצוע החלטת הפשרה על הקמת רחבה כלל ישראלית, ללא הפרדה
בין גברים ונשים, בכותל הדרומי. ראש הממשלה תומך בפשרה ומתהדר בה. שרי הבית
היהודי, המייצגים את הציונות הדתית, תומכים בפשרה. אבל כוחו הפוליטי של המיעוט
החרדי ואיומו במשבר קואליציוני, גורמים לכך שההחלטה אינו מיושמת. הפיכת אתר לאומי
כלל יהודי ככותל המערבי לשטיבל חרדי, הוא צעד אנטי לאומי ואנטי פטריוטי. הנושא
השני הוא החוק שיזמו החרדים הבלתי ציונים, האוסר טבילה במקוואות של הזרמים הבלתי
אורתודוכסיים. צעד זה נועד לסכל גיור רפורמי וקונסרבטיבי, מצד אלה שבניגוד לאינטרס
הלאומי מפריעים ומקשים על גיור כלשהו, כולל גיור אורתודוכסי, מתוך תפיסה שמי שרוצה
להיות יהודי לא בדרכם – עדיף שלא יהיה יהודי.
מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי כולו. היא קיימת למען העם היהודי
כולו. זו תכליתה, זו מטרתה, זה ייעודה – להיות מדינת הלאום של העם היהודי; שכל
יהודי בעולם יראה בה את ביתו בשאיפה שכל יהודי בעולם, בסופו של דבר, יבנה בה את
ביתו. רוב יהדות העולם אינה אורתודוכסית. 90% מיהדות ארה"ב, התפוצה היהודית
הגדולה והחשובה בגולה, אינה אורתודוכסית. מדינת ישראל שמפנה עורף לזרמים הלא
אורתודוכסים, מועלת בייעודה, מפנה עורף לתפקידה, בוגדת במשימתה, מנהלת מדיניות
אנטי ציונית.
בנושא הזה, צודקת יהדות ארה"ב כאשר היא נאבקת, ומן הראוי שאזרחי
ישראל יצטרפו למאבק החשוב הזה.
עם זאת, הפתרון הטוב ביותר לבעיה, היא עליה המונית של יהדות
ארה"ב לישראל, כדי להשפיע מבפנים.
* מגילת העצמאות של המדינה היהודית - מידי שבוע מתפרסמים במדור הדעות ב"הארץ" מאמרים התוקפים
את ארי שביט, על תמיכתו בדרישה להכרה בישראל כמדינה יהודית, כבסיס לכל הסדר שלום.
בגיליון ראש השנה עשתה זאת טל ניב. אחרי שתקפה ככל חבריה את שביט,
הגחיכה אותו ולעגה לו והסבירה שעמדתו נובעת מכך ש"שביט רוצה להיות
ימני", היא העלתה הצעה. "לנו, הישראלים, יש מענה: מגילת העצמאות".
מהי מגילת העצמאות? המגילה "הקוראת לנהוג שוויון בכלל האזרחים, ובהם ערבים
בני המקום". אכן, גם זה קיים במגילת העצמאות וזו בהחלט פסקה חשובה במגילה,
בדומה לשאר 95% מן המגילה.
ומה מציגה טל ניב כהיפוכה של מגילת העצמאות? "הימין מציע בגלוי
לזנוח את מושג האזרחות כשהוא משכתב אותו בעזרת שר החינוך ל... 'שלטון הרוב'
ו'מדינה יהודית' ".
אהה, הבנתי. מדינה יהודית היא ניגודה של מגילת העצמאות.
באמת?! הבה נפתח את מגילת העצמאות. המגילה מורכבת משלושה חלקים. החלק
המרכזי הוא החשוב ביותר, הוא ליבת מגילת העצמאות – הכרזת המדינה. "בתוקף
זכותנו הטבעית וההיסטורית ... אנו מכריזים בזאת על מדינה יהודית בארץ ישראל, היא
מדינת ישראל". מה?! מגילת העצמאות "ימנית"? היא מדברת על
"מדינה יהודית", רחמנא לצלן?
כמובן. האם טל ניב בורה ואינה יודעת זאת, או היא יודעת זאת ומשקרת
במודע, כדי לשכתב את המגילה, ולהפוך אותה כלי שרת במאבקה הפוליטי נגד מימושה של
מגילת העצמאות?
חלקה הראשון של המגילה, שנפתח במילים "בארץ ישראל קם העם
היהודי", כולו הסבר ומבוא למשפט ההכרזה; הסבר שנועד להצדיק את המדינה היהודית
– מהי זכותנו הטבעית? זכותו של העם היהודי, ככל עם ועם, להגדרה עצמית ועצמאות
לאומית ריבונית במולדתו. מהי זכותנו ההיסטורית? זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל.
בתוקף שתי זכויות זו אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית, כן, כן – מדינה יהודית
בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. זאת מגילת העצמאות.
חלקה השלישי של המגילה, הוא שורה של מחויבויות של המדינה היהודית.
למשל, מחויבותה לפתוח את שעריה בפני כל היהודים. כן, אך ורק בפני כל היהודים, כי
זו מדינה יהודית. בין המחויבויות, המחויבות של שוויון זכויות אזרחי ופוליטי לכל
אזרחי המדינה, ללא הבדל דת, גזע ומין. זו המחויבות של המדינה היהודית, של מדינת
הלאום של העם היהודי, לשוויון מלא לאזרחיה, שהנם ויהיו תמיד מיעוט לאומי. זהו
שוויון מלא כפרטים, כאזרחים, ללא כל זכות לאומית שהיא. ואכן, שוויון זכויות זה
מומש במידה רבה מיד עם הקמת המדינה, ובאופן מלא עם ביטול הממשל הצבאי (באיחור רב מדי)
18 שנים לאחר הקמתה.
זאת מגילת העצמאות. זו המגילה ואין בלתה. זאת מגילת העצמאות של המדינה
היהודית. ומי ששולל את המדינה היהודית, ורואה בה עמדה "ימנית", אל ישתמש
באופן שקרי במגילת העצמאות.
* שליח לדבר עבירה – הטייקון רון לאודר שהגיע ללוויית פרס זומן לתת עדות בחקירת נתניהו.
איני יודע על מה הוא נחקר ואני מאחל לנתניהו לצאת מהחקירה ללא רבב. אולם הקשר בין
נתניהו ללאודר מקפיץ לי באופן אוטומטי את הפיוזים. לאודר היה המתווך בין נתניהו
וחאפז אסד, במו"מ על מסירת הגולן לסורים בקדנציה הראשונה של נתניהו;
מו"מ חשאי, במחתרת, שנתניהו ניהל מאחורי גבה של הממשלה ומאחורי גבו של עם
ישראל. רון לאודר היה (ונשאר?) שליח לדבר עבירה.
* בעד הנגד - כלל לא בטוח שהמידע על העלמות המס העקביות של טראמפ יפגע בו
אלקטורלית. הרי כל מה שיש לו להציע הוא אנטי ממסדיות, המסר של "בעד
הנגד". זה הקו שלו, זה המסר שלו וזאת הסיבה לאהדה שממנה הוא נהנה. וכך, יתכן שהמידע
הזה דווקא יהפוך אותו לגיבור בעיני מעריציו.
* בין פוטין לאובמה – אני נתקל לא אחת בישראלים המעריצים את פוטין, במיוחד בהשוואה
לאובמה, ואף מציעים שישראל תשליך יהבה עליו ועל רוסיה ותמיר את האוריינטציה על
ארה"ב באוריינטציה על רוסיה.
דווקא כמי שמרבה לבקר את אובמה, אני חושב שהגישה הזאת אבסורדית. הבעיה
אצל אובמה, היא שיחסו לאויב האיראני היא פייסנית. אולם פוטין הוא בן הברית של
איראן. הבעיה באובמה היא במדיניותו הרכרוכית כלפי פשעי המלחמה של אסד. פוטין הוא
שותפו בפועל של אסד בפשעי המלחמה. עם כל הביקורת על אובמה, אין לשכוח שהוא סייע
בחימושה של ישראל יותר מכל קודמיו. פוטין, לעומתו, מחמש את איראן וחיזבאללה.
אני מרוצה ממדיניות חימום היחסים בין ישראל לרוסיה ובין נתניהו
לפוטין. זה אינטרס ישראלי. האינטרס הישראלי הוא יחסים איתנים עם כל מדינות העולם
ובוודאי עם מעצמות העל, לא כל שכן – מדינות שיש בהן יהודים רבים. הרי איננו
מתגעגעים לימי המשטר הסובייטי שהתנכל ליהודים, רדף את הציונות, עיין את ישראל,
ליבה את הסכסוך ודחף את הערבים לעימות עם ישראל. אבל לא צריך להתבלבל.
* נושא הדגל החברתי – בראש השנה הלך לעולמו יעקב שמאי, מי שהיה ח"כ מטעם הליכוד
ומנהיג הליכוד בהסתדרות. אני זוכר את שמאי כנושא הדגל החברתי בליכוד, שלא היסס
להתעמת באומץ עם מנהיגי מפלגתו ועם ממשלות בראשות מפלגתו, כנגד מדיניות אנטי
חברתית והחלטות אנטי חברתיות. יהי זכרו ברוך!
* החתן - מי יהיה חתן פרס נובל לשלום? המועמד
שלי - בשאר אסד. למה? אחרי ערפאת... זה הערך של הפרס.
* תחיית שלונסקי – אברהם שלונסקי, הוא אחד הסופרים האהובים עליי ביותר. הוא משורר
דגול. הוא משורר יהודי דגול. הוא משורר ציוני דגול. אני קורא את שירתו. אני מרצה
על שירתו. לפני שנים אחדות העליתי עם עופר גביש ערב על שירתו היהודית – "גם
לתפילות תפרחת ושלכת". ובלימודי התואר השני שלי כתבתי מחקר על היהדות בשירתו –
"תפילתו של שלונסקי".
אני מצר על מעמדו הנדחק בעולם השירה העברית. לפני שנים אחדות, כשיצאה
הביוגרפיה המצוינת שכתבה עליו חגית הלפרין – "המאסטרו", ובמקביל גם ערבי
שירה משירתו, קיוויתי שהנה, הייתה לה עדנה, אך למגינת לבי זה לא קרה.
במוסף הספרותי של "הארץ" התפרסם פרק ראשון במסה של מנחם בן
על שלונסקי. אף הוא מבכה את דחיקתו ומנסה לפרש אותה, ופירושו קרוב לשלי. סיבה אחת
לדחיקתו היא אלתרמן. אלתרמן, שהיה צעיר משלונסקי בעשר שנים ותלמידו – עלה על מורו.
בדור שיש בו אלתרמן, אחד בדורו, קשה למצוא מקום למשורר דגול נוסף. עם זאת, לאה
גולדברג ובמידה מסוימת גם אלכסנדר פן זוכים עד היום להערכה ופופולריות, כך שאין זה
ההסבר היחיד.
מנחם בן מציין בצדק גם את המרד של נתן זך בדור המשוררים המודרניסטים,
אנשי המשקל והחרוז. כפי שהוא מציין, המרד כוון בראש ובראשונה כלפי אלתרמן ורק
אח"כ כלפי שלונסקי. והנה, מעמדו של אלתרמן איתן, ואף אחד מן המורדים בו, כולל
זך עצמו, אינו מגרד את מעמדו. לעומת זאת, שלונסקי נדחק ונשכח.
אולי יש כאן איזו אירוניה של ההיסטוריה. שלונסקי מרד בביאליק, כאילו
דור משוררים חדש אינו יכול לצמוח בלי לבעוט בדור שקדם לו. אלתרמן, הסתייג מן המרד
ולבטח לו היה שותף לו. וכך, כאשר זך וחבריו מרדו באלתרמן ושלונסקי, מעמדו של
אלתרמן לא נפגע ואילו של שלונסקי – נפגע גם נפגע.
אני מצפה בסקרנות לפרקים הבאים במסה, אולי הם יסייעו בפיענוח חידת
דחיקתו של שלונסקי, ויקדמו, מי ייתן, את תחייתו.
ועוד במוסף הספרותי של "הארץ". כמו בכל חגי תשרי ופסח,
מתפרסמת מסה בהמשכים של דן מירון, העוסקת בסופר או בסוגיה ספרותית, בהעמקה ידענית
ובחדשנות יצירתית האופיינית לו. כך גם הפעם, במסה על הסופר יעקב הורביץ.
לא אחת אני שואל את עצמי (ואחרים שואלים אותי) מדוע אני דבק
ב"הארץ" על אף הקו האנטי ציוני והאנטי ישראלי החריף שהשתלט עליו בשנים
האחרונות. התשובה היא בדיוק אותן פנינים, שבשום אופן איני מוכן לוותר עליהן.
* וידוי - אין לי סלפי עם פרס.
* פז"ם - תובנה שהגעתי אליה לאחרונה - אצל אבא
של חייל הזמן הצבאי אטי יותר מאשר אצל החייל עצמו.
* ביד הלשון
נען – בשנים האחרונות חוויתי את קיבוץ נען, ואם לדייק יותר, את ההיסטוריה
של נען. איך חוויתי? במנהרת זמן, כלומר דרך הקריאה. קראתי ספרים רבים שבהם העמקתי
בהיסטוריה של נען.
למה דווקא נען? מה לי ולנען? האמת היא שלא דווקא נען. מדובר בעיקר
בביוגרפיות, שכל אחת מהן קראתי בפני עצמה, בשל העניין שלי באיש, והמשותף לאותם
אנשים הוא היותם מנען.
קראתי שתי ביוגרפיות של ישראל גלילי, ביוגרפיה של המלחין דוד זהבי,
וביוגרפיה של יוסקה רבינוביץ', ממנהיגי הקיבוץ המאוחד. כמו כן, בכנס קצרין
לארכיאולוגיה השנה, הייתי יו"ר של מושב שיזמתי לזכרו של הארכיאולוג שמריה
גוטמן, אף הוא ממייסדי נען, במלאת עשרים שנים למותו, ולקראת האירוע חזרתי לחוברת
הזיכרון שיצאה אחרי מותו וקראתי חומר נוסף.
ובשבועות האחרונים קראתי את ספרו של ההיסטוריון עמוס שיפריס מנען (שאף
כתב את אחת הביוגרפיות של גלילי) "ימים של שקט וסער". הספר הוא אסופת
מכתבים וקטעי יומן, של חברי נען בעשור הראשון של הקיבוץ, 1930-1939. המיוחד בספר
זה, הוא שדרכו ניתן להכיר את הקיבוץ לא רק דרך מנהיגיו, אלא גם דרך החברים מן
השורה.
ואם כל כך העמקתי בנען, מן הראוי להקדיש לקיבוץ את הפינה כדי להסביר
את שמו. למה נען?
- שאל בני ונען.
לא אני לא מנען, אני מאשדוד.
זה ציטוט מתוך המערכון של "הגשש החיוור" "הכה את
המומחה". השואל המסכן בסך הכל רצה לשאול את המומחה ללשון העברית מר אברהם
חטף-פתח "איך קוראים בעברית צחה לצ'ופצ'יק של הקומקום".
האם יש קשר בין שם הקיבוץ ל"שאל בני ונען"? התשובה מורכבת.
מקור השם הוא קרבתו של הקיבוץ - הקיבוץ הראשון שהוקם בידי חניכי תנועת
הנוער העובד (שהייתה תנועה של נערים עובדים) לכפר הערבי נענֶה. בשנים הראשונות,
הקיבוץ נקרא נענֶה. אולם השם שונה לנען, כך שישמור על הדמיון לשמו של הכפר הערבי,
ויהיה בו גם ביטוי למסר החלוצי: נען לקריאת העם.
כלומר... יש בו מן ה"שאל בני ונען".
ומנין השם נענֶה? זהו שיבוש שמה של העיר המקראית נעמה, שחורבותיה הן
בקרבת מקום, ולכן, אחת ההצעות לשמו של הקיבוץ הייתה נעמה.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
