פרק יח ביחזקאל הוא פרק חשוב מאוד; הוא מוקדש לנושא מרכזי ביהדות –
האחריות האישית.
העיקרון הזה הוא עקרון יסוד בחברה של צדק ומוסר.
ב-8 באוקטובר 1969, לפני 48 שנים בדיוק, נשא דוד בן גוריון הרצאה בחוג
התנ"ך במדרשת שדה בוקר, בנושא: המלוכה והנבואה. הרצאתו דיברה על מקומו של
הנביא ומקומה של הנבואה בממלכה ובחברה, ועל ערכי המוסר והצדק שהנחילו לנו נביאי
ישראל. בדבריו התייחס ב"ג גם לסוגיית האחריות האישית, והתמקד בפרק שלנו.
"ירמיהו היה גם הנביא הראשון אשר הכריז על עקרון חדש לגבי
עונשים: עקרון האחריות האישית. 'בַּיָּמִים
הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד: אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה. כִּי
אִם: אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת. כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר - תִּקְהֶינָה
שִׁנָּיו'. ... יחזקאל הנביא, שחי בגולה, הרחיב והעמיק עקרון זה אחרי ירמיהו. גם
הוא יצא נגד המשל 'אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה', ואף הרחיק
לכת והקדיש לכך פרק שלם, פרק יח, בספרו. אציין רק הפסוקים המרכזיים: 'וּבְשׁוּב
צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ, וְעָשָׂה עָוֶל, כְּכֹל הַתּוֹעֵבוֹת, אֲשֶׁר עָשָׂה
הָרָשָׁע ... כָּל צִדְקֹתָו, אֲשֶׁר עָשָׂה, לֹא תִזָּכַרְנָה; בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר
מָעַל וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא - בָּם יָמוּת... וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ,
אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיַּעַשׂ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, הוּא אֶת נַפְשׁוֹ יְחַיֶּה. וַיִּרְאֶה
וַיָּשָׁב מִכָּל פְּשָׁעָיו, אֲשֶׁר עָשָׂה, חָיוֹ יִחְיֶה, לֹא יָמוּת' ".
כאשר כתב ב"ג במגילת העצמאות שמדינת ישראל תהיה מושתתה על ערכי
השלום, הצדק והחרות לאור חזונם של נביאי ישראל, הוא התכוון גם לערך הזה. כאשר הוא
דיבר על ספר הספרים הנצחי שעמנו יצר בארץ ישראל והנחיל לעולם כולו, הוא התכוון גם
לעיקרון הזה.
את שלילת העיקרון "אָבוֹת
אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה", ממחיש הנביא יחזקאל בתיאור סיפורה
של משפחה בת שלושה דורות. האב צדיק גמור. הבן – רשע מוחלט. הנכד צדיק. האב לא
ייענש בגין חטאי הבן והבן לא יזכה בחסינות בזכות מעשי האב והנכד לא ייענש על מעשי
הבן. האחריות האישית היא מוחלטת – אדם נשפט על מעשיו, ייענש או יזוכה על פי מעשיו.
בהמשך, מוביל הנביא את עקרון האחריות
האישית צעד אחד נוסף. רשע שחזר בתשובה – יישפט על הדרך החדשה שבחר, ולא ייזקפו לו
מעשיו השליליים בראשית הדרך. צדיק שסר מדרך הישר, ייענש במלוא החומרה, ומעשיו
הטובים בעבר לא יזקפו לזכותו. הרצון של ה' אינו
להעניש את הרשע, אלא לגרום לו לחזור למוטב: "הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע? נְאֻם אֲדֹנָי
יְהוִה, הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו – וְחָיָה!".
מעניין ויפה לראות כיצד מתאר הנביא את הצדיק: "וְאִישׁ כִּי יִהְיֶה צַדִּיק, וְעָשָׂה
מִשְׁפָּט וּצְדָקָה. אֶל הֶהָרִים לֹא
אָכָל, וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְאֶת אֵשֶׁת
רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא, וְאֶל אִשָּׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב. וְאִישׁ לֹא יוֹנֶה
חֲבֹלָתוֹ, חוֹב יָשִׁיב ,גְּזֵלָה לֹא יִגְזֹל, לַחְמוֹ לְרָעֵב יִתֵּן, וְעֵירֹם
יְכַסֶּה בָּגֶד. בַּנֶּשֶׁךְ לֹא יִתֵּן, וְתַרְבִּית לֹא יִקָּח, מֵעָוֶל
יָשִׁיב יָדוֹ, מִשְׁפַּט אֱמֶת יַעֲשֶׂה בֵּין אִישׁ לְאִישׁ. בְּחֻקּוֹתַי
יְהַלֵּךְ, וּמִשְׁפָּטַי שָׁמַר לַעֲשׂוֹת אֱמֶת - צַדִּיק הוּא!"
יש כאן התייחסות למחטאים שבין אדם
למקום – הימנעות מעבודה זרה, אך עיקרו של התיאור ורובו המוחלט, עוסק במצוות או
עבירות שבין אדם לחברו, שכן זה העיקר עליו נשפט אדם. מי שמקפיד קלה כחמורה על
מצוות בין אדם למקום לא יינקה, אם לא ינהג משפט וצדקה בחברו ובחברה בה הוא חי. תיאור הרשע, הוא התשליל של התיאור הזה – אחת לאחת.
הפרק הזה יפה מאוד. המסר שלו מוסרי מאוד, צודק מאוד – מסר שראוי
להשתית עליו חברה ומדינה.
ונשאלת השאלה – איך המסרים היפים הללו מתיישבים עם המסר המרכזי של
הספר?
בפרק הבא, פרק יט, נעמת בין המסרים.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
