עשרים שנה למותו של שמריה גוטמן
בתקופת המאבק על הגולן, בשנות ה-90, הפיק ועד יישובי הגולן מיזם יפה –
מיצג הגולן. היה זה מיצג אורקולי מרהיב ביופיו, פאר הטכנולוגיה של התקופה, בתוך
מבנה יפה ובו העברנו את מסרינו במאבק. המיצג נדד ברחבי הארץ ולאחר מכן קבע את
מקומו בקצרין העתיקה.
פעילי הוועד, מי שהדריכו את הקבוצות והמבקרים במיצג והרבו לקחת חלק
בפעילות בו, הכירו את הסרטון על פה. עד היום, עשור וחצי אחרי, אני יכול לדקלם
אותו. אחד משיאיו, "גנוב" ממיצג אורקולי אחר, המיצג על גמלא במוזיאון
עתיקות הגולן בקצרין.
מופיע שם חושף גמלא, הארכיאולוג הדגול שמריה גוטמן. הוא עומד באתר
גמלא, בלוריתו הבן-גוריונית מתבדרת ברוח, ובפאתוס שאפיין אותו הוא סיפר, כשפאוזה
מפרידה בין מילה למילה, על אותו "מטבע... קטן... מברונזה", והקהל שכבר
מכיר מדקלם את המילים יחד אתו. "ועליו מופיעה הכתובת לגאולת ירושלים
הקדושה". האמת היא שהיום קיים ספק בקרב החוקרים האם אכן זה הפיענוח המדויק של
הכתובת. אך הביטחון של שמריה היה מוחלט. "ונדהמתי ממש", הוא אמר, כמעט
בזעקה, כאילו ברגע זה נחשף למטבע לראשונה. "והבנתי שלא רק על עירם, על
יישובם, נלחמו אנשי גמלא, אלא לגאולת ירושלים".
כולנו נסחפנו ברגש הזה. הרי גם אנו, במאבקנו, לא נאבקנו רק על ביתנו,
על יישובנו הפרטי, אלא על הבית הלאומי, על גבולותיה של מדינת ישראל, על ערכי החברה
הישראלית, על עתיד הציונות. בדיוק כמו לוחמי גמלא. לא בכדי, בגמלא נערכה שביתת
הרעב בת 19 הימים נגד הנסיגה מהגולן. לא בכדי, מסע הטרקטורים המתוקשר בן ארבעת
הימים, עם 32 טרקטורים של כל אחד מיישובי, רתומים לעגלות ועליהן מיצג עם שם היישוב
ו"העם עם הגולן", נהוגים בידי טרקטוריסטים מכל אחד מן היישובים, היה מסע
מגמלא לירושלים, לביטוי הקשר בין המאבק על הגולן למאבק על מדינת ישראל כולה. לא
בכדי, צעירי הגולן נהגו להוסיף בעת שבירת הכוס מתחת לחופה, ל"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" את "שנית גמלא לא תיפול". וכשקיימנו מבצע התרמה
גדול למימון המאבק, הוא נקרא "מגן הגולן" והתורמים קיבלו כתשורה מגן
ובתוכו שחזור של המטבע. וכך עד היום. בטקס הסיום של מבצע "בעקבות
לוחמים" באחמדיה, לפני שבועות אחדים, העניק ראש המועצה אלי מלכה את המטבע
כתשורה לעמיקם סבירסקי, ראש האגף למשימות לאומיות במשרד הביטחון היוצא, וסיפר לקהל
התלמידים והחיילים את סיפורו של המטבע. ולא שייך לציין, כמובן, "קטן
מברונזה".
את המורשת הזאת הנחיל לנו שמריה גוטמן, מורנו ורבנו. בימים אלה אנו
מציינים עשרים שנה למותו.
שמריה היה דמות מופת - סייר,
ארכיאולוג, מחנך, איש ספר ובעיקר אוהב א"י, איש קיבוץ ותנועה בכל רמ"ח
ושס"ה, חתן פרס יגאל אלון על מעשה מופת חלוצי ופרס יצחק בן צבי.
הוא נולד בסקוטלנד ב-1909. בהיותו בן 3
עלתה משפחתו לארץ ישראל והתיישבה במושב מרחביה. שמריה היה ממייסדי תנועת
הנוער העובד, ומראשוני וראשי מדריכיה ומנהיגיה. הוא נמנה על מייסדי קיבוץ נען, ראשון קיבוצי
הנוער העובד, שהוקם בידי קבוצה שבה כמה מהמנהיגים הבולטים של התקופה, מנהיגים
פוליטיים וביטחוניים ומנהיגים חינוכיים ותרבותיים, והוא היה מעמודי התווך של
החבורה. שמריה היה פעיל מרכזי ב"הגנה", איש הש"י (שרות הידיעות) -
יחידת המודיעין של "ההגנה". בשליחות "ההגנה" יצא לעיראק
בראשית שנות הארבעים והקים את המחתרת היהודית, שפעלה להגנה עצמית ולעליה
לא"י. מראשוני הסיירים בתנועות הנוער, ממגלי מצדה, חושף ומשקם שביל הנחש,
יוזם החיבור של תנועות הנוער והפלמ"ח למצדה, יוזם החפירות במצדה ומהבולטים
שבחופרים. ולאחר מלחמת ששת הימים, חופר בית הכנסת בסוסיא שבהר חברון. גולת הכותרת
של מפעל חייו – חופר גמלא.
מן הראוי לציין שהאיש שגילה את גמלא היה יצחקי גל, ממשתתפי הסקר הארכיאולוגי של הגולן. אך שמריה היה הסמכות
המדעית שאוששה את הזיהוי ולאחר מכן ניהל את החפירה. שמריה חפר בגמלא 14 שנה.
על קברו של שמריה נכתב "איש
מצדה", ומלבד יגאל ידין, הוא המזוהה ביותר עם מצדה. ואף על פי כן, כאשר ניתן
לגמלא, לאחר גילויה, הכינוי "מצדה של הגולן" או "מצדה של
הגליל", הוא התקומם. הוא ותלמידיו (אני זכיתי ללמוד מתלמידיו) הנחילו לנו את
התובנה, שגמלא לא הייתה מבצר צבאי, אלא עיר אזרחית במשך כ-200 שנה. החפירות
הארכיאולוגיות ממחישות לנו שמדובר בעיר חיה, תוססת ומיושבת. הוא גם הבהיר שסופה של
גמלא, להבדיל מסופה של מצדה, לא היה התאבדות, אלא נפילה בקרב – הנצורים נדחקו בידי
האויב עד המצוק ונפלו בו. הם לחמו עד הרגע האחרון.
****
הארכיאולוג פרופ' אהוד נצר ז"ל,
חפר עם שמריה בסוסיה, והמשיך לחפור בסוסיה גם אחרי ששמריה עבר לחפור בגמלא. בדברים
לזכרו של שמריה, הוא כתב בין השאר את הדברים הבאים, המעידים על מהות תפיסתו
המחקרית של שמריה, שלא התיימרה להיות מדע נייטרלי, אלא היו מעורבים בה רגש, נשמה
ואידיאה: "את מרבית שנות קיומו של בית הכנסת בסוסיה ניתן לשייך לתקופה המכונה
בפי הארכיאולוגים כתקופה הביזנטית. שמריה היה מתקומם: הרי כאן ישבו יהודים. מדוע
לקרוא לתקופה זו על שם הנזירים והתושבים הביזנטים ולא לכנותה כ'תקופת המשנה
והתלמוד'. דומני כי יש למצוא בכך את תמצית גישתו למחקרה של ארץ ישראל... העבר
היהודי היה הגורם המדרבן לכל השעות, הימים, השבועות והשנים שהקדיש שמריה למחקר
הארץ".
בספרה "פתאום נולדה", מספרת אפרת בדיחי, שהייתה שותפה
לקבוצה קטנה שערכה עם שמריה סקר ארכיאולוגי שתוצאותיו הובילו להחלטה לקיים את
החפירה בגמלא:
"- קינדערלאך, כך היה שמריה פונה אלינו; 'ילדים'. אנחנו נסייר
מסביב לגמלא, אבל לא נתפתה לחפור. ארבעה צעירים וישיש אחד הם לא בדיוק צוות חפירה.
בסדר? סיכמנו?
אנחנו רק הנהנו כמסכימים, אבל לא התחייבנו... וגם היה ברור לנו, את מי
שבאמת יהיה צריך לעצור מלהתפתות לאיזושהי חפירה קטנטונת – זה את 'סבא' שמריה בעצמו".
והשאר – היסטוריה. או ליתר דיוק – ארכיאולוגיה.
****
לפני חודשים אחדים זכיתי להיות יו"ר מושב שיזמתי בכנס קצרין
לארכיאולוגיה, שהוקדש למלאת ארבעים שנה לחפירות בגמלא ועשרים שנה לפטירתו של
שמריה.
אחד הסיפורים שסופרו בכנס, ממחיש מי היה שמריה.
בבוקר שלמחרת חילוץ החטופים באנטבה, כינס שמריה את החופרים בגמלא,
ולעיניהם המשתאות חולל בנל"ן – הטלפון הצבאי הפרימיטיבי, לאוגדת הגולן, ודרש
לדבר בדחיפות עם מפקד האוגדה. המפקד יצא מישיבה חשובה, כנראה קרה משהו. ואז אמר לו
שמריה בפאתוס וברצינות תהומית: "בשם לוחמי גמלא לפני 1910 שנים, אני מצדיע
ללוחמי צה"ל על פעולתם באנטבה".
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
