שלושה פרקים תמימים הקדיש יחזקאל לנבואת החורבן של צור. צור הייתה
מעצמה ימית אדירה לאורך מאות שנים בעת העתיקה – מעצמה צבאית, מסחרית ומדינית. 13
שנים ארך המצור הבבלי על צור, ואני מפרש את עיסוקו הרב של יחזקאל במעצמה זו, כחזרה
עיקשת על כך שנבואת החורבן תתממש, לנוכח ספקנות שעוררה עמידתה האיתנה במצור.
מה היה חטאה של צור?
בדומה לעמון, מואב, אדום ופלישתים, עליהן נשא יחזקאל את נבואות הזעם
בפרק כה, גם צור נאשמת בשמחה לאידו של עם ישראל בחורבנו. "יַעַן אֲשֶׁר אָמְרָה צֹּר עַל יְרוּשָׁלִַם:
הֶאָח נִשְׁבְּרָה דַּלְתוֹת הָעַמִּים, נָסֵבָּה אֵלָי, אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה".
ירושלים מכונה כאן "דַּלְתוֹת
הָעַמִּים", ביטוי המתאר את חשיבותה הבינלאומית, אולי בשל מיקומה כעיר מעבר,
או א"י כולה כארץ מעבר, בין מעצמות העל הצפוניות לבין מצרים ואפריקה. צור
שמחה על נפילת ירושלים, בתקווה שהיא תבנה מחורבנה, והיא תמלא את התפקיד של דַּלְתוֹת
הָעַמִּים, תפקיד שיוסב אליה; היא תתמלא מחורבנה של ירושלים, "אִמָּלְאָה
הָחֳרָבָה".
חטאה של צור הוא השמחה על חורבנם של
עמים שכנים, מתוך תקווה להיבנות מאסונם.
****
ערב יום כיפור נערך כינוס רב משתתפים
של תושבי הגולן, ליד גבול סוריה באזור קונייטרה, לביטוי סולידריות עם העם הסורי
הנטבח בהמוניו, הנאנס, הנשדד, החרב, הסובל.
סוריה היא אויב, אויב מר, מי כמונו
יודע זאת? אולם חשנו, שאי אפשר לחשות, אי אפשר שלא לזעוק, כאשר למעלה מחצי מיליון,
יש הנוקבים במספר 600 אלף איש, רובם המוחלט בלתי מעורבים: ילדים, נשים וזקנים,
נטבחים בהמוניהם, במלחמה האכזרית שקצה אינו נראה באופק.
לאחר האירוע, שנטלתי בו חלק פעיל,
כתבתי עליו מאמר, תחת הכותרת "הקול היהודי", והעליתי אותו גם על דף
הפייסבוק שלי. רוב התגובות, יש לציין, היו תגובות של הזדהות ואהדה. אך היו כמה
תגובות מבישות, מחרידות. מישהו כתב לי, שהדבר הרע היחיד במלחמה הזאת, הוא שהיא
תסתיים פעם. הוא לא השיב לשאלתי כמה מיליוני טבוחים יספקו אותו. ששה?
אין אנו רוצים להיבנות מסבלם של אחרים
וחורבנם. אין בנו שמחה לאידם של שכנינו, אויבינו, בנפילתם.
בקיבוצי, אורטל, ביטאנו את הסולידריות
עם סבלם של שכנינו בהתכנסות "כל נדרינו" שאנו עורכים בליל יום הכיפורים
ובמסכת קבלת החג בסוכת השלום שלנו, ערב חג הסוכות.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
