פסח קרב ובא, ולקראתו – שלל מנהגי החג. למשל, לקנות בגד עם כיסים
ולמלא את הכיסים באגוזים. או, המנהג הרווח בשנים האחרונות, להתחרע ב"שפוך
חמתך אל הגויים". הרי מדובר בטקסט קסנופובי, גזעני, לאומני, פשיסטי שמזכיר את
גרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה. נכון?
לא אחת אני קורא בטקסטים שכתבו יהודים בגטאות ובמחנות הריכוז בזמן
השואה קריאה לנקמה בגויים – נקמה בידי שמים או בידי אדם. אני מודה, קשה לי להתחבר
לטקסטים הללו, כי אני שולל את רעיון הנקמה.
אבל אני מזדהה עם כותבי הטקסטים הללו; אותם יהודים אומללים, רדופים,
מעונים, שבשפל חולשתם, כל שנותר להם הוא לייחל ולהתפלל לנקם.
כמה יהירות, כמה גבהות לב, כמה עזות מצח יש בהתנשאות עליהם ועל
יצירתם, שנכתבה בדם לבם.
הוא הדין ביהודים שכתבו את "שפוך חמתך"; אף הם יהודים
אומללים ומעונים בימי הפוגרומים הנוראים בעת מסעות הצלב. גם אתם אני מזדהה. וגם עם
היהודים הנרדפים והמעונים שישבו מפוחדים בצל עלילות הדם ערב הפסח, וכל שיכלו הוא
להתנחם ב"שפוך חמתך" בליל הסדר.
אנו נמצאים היום במקום אחר. כאזרחים בני חורין במדינה יהודית חופשית וחזקה,
המוגנת בידי צבא הגנה חזק, היושבת בגבולות בני הגנה, שיש לה על פי פרסומים זרים נשק
בלתי קונבנציונלי, אינה זקוקה לתפילות נקם. הן כבר אינן אקטואליות. מכאן ועד
ההתנשאות היהירה על יהודי הדורות הקודמים ועיוות תפילתם, רב המרחק. מוטב שנאמץ קצת
ענווה, ביחס לאבותינו בגולה.
****
באותם ימים קשים ואיומים ליהודי אירופה, ימי מסעות הצלב; הימים בהם
נכתב "שפוך חמתך", נכתב גם הפיוט "מעוז צור". וגם פיוט זה הוא
תפילה לקב"ה לנקום בגויים הרודפים אותנו ומענים אותנו.
חֲשׂוֹף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ
וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה
נְקֹם נִקְמַת עֲבָדֶיךָ
מֵאֻמָּה הָרְשָׁעָה.
תחילתו של הפיוט הוא הפניה לאלוהים: "מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי". "צור מעוז" הוא כינוי
לאלוהים. וכן "צור ישועתי" – אלוהים הוא סלע הישועה שלנו. המקורות לצירוף הזה של המעוז, הצור והישועה הם מקראיים. כבר עמדתי על
כך במאמרי על ישעיהו נו, שם מופיע הצירוף. הוא מופיע גם במזמור סב בתהלים, וכך גם
במזמור שלנו, מזמור לא.
"הֱיֵה לִי לְצוּר מָעוֹז, לְבֵית
מְצוּדוֹת לְהוֹשִׁיעֵנִי", מתחנן המשורר לאלוהיו.
הזעקה הזו הדהדה עד העיר נירנברג במאה השניה לספירה, אחרי הפרעות
בעיר, והיא הבסיס לפיוט. אז מה? "מעוז צור" הוא שיר של שנאה, קסנפוביה
וכל ארסנל הגידופים שכבר היה לזרא?
לבי לבי לאותם יהודים אומללים שזו הייתה נחמתם. במקום לסנוט בהם, יש
להפיק את הלקח הציוני ממצבם.
הציונות שינתה את ההיסטוריה היהודית,
והפכה את העם היהודי לאקטיבי, שאינו מצפה עוד לגאולה נסית, אלא לוקח את גורלו
בידיו ומביא את הגאולה בעצמו. שירה של נעמי שמר "שבחי מעוז", שבו המעוז
– צה"ל, כלומר המעשה האקטיבי שלנו, הוא צור ישועתנו, הוא הלקח הציוני מ"מעוז
צור".
****
מחר בערב יתקיים בקיבוץ ברעם שבגליל העליון ערב "והִגדת";
ערב שבית המדרש "מעגלים", שבו אני חבר, עורך מידי שנה באחד מיישובי
האזור, יחד עם הקהילה המארחת. בערב נתכנס יחד חברי "מעגלים", חניכי
מכינת הגליל וחברים מקיבוץ ברעם, ללימוד משותף לקראת הפסח.
בערב זה אנחה לימוד על "שפוך חמתך". אפתח אותו בדברים שכתב
דודו פלמה באתר זה, ומן הדברים האלה נצא למסע שנועד לבחון – הכצעקתה?
בין המקורות ללימוד, עיבודים המעצימים ומחריפים את "שפוך
חמתך", מתוך הגדות קיבוציות מזמן השואה. חברי הקיבוצים, שלא ידעו מה עלה
בגורל הוריהם ואחיהם בשואה ולא היה בידם להושיע, הפכו את "שפוך חמתך"
ללבו של סדר הפסח בקיבוציהם. באמת, איזה קסנופובים וגזענים.
****
בדרך כלל, איני קורא בסדרים שאני עורך את "שפוך חמתך". הוא
אינו אקטואלי, ויש בהגדה טקסטים שאני מתחבר אליהם יותר.
השנה, בזכות הטקסט של דודו פלמה, יחזור "שפוך חמתך" לסדר
שלי.
תודה, דודו!
****
אֶהֱבוּ אֶת יְהוָה כָּל חֲסִידָיו, אֱמוּנִים
נֹצֵר יְהוָה, וּמְשַׁלֵּם עַל יֶתֶר, עֹשֵׂה גַאֲוָה. חִזְקוּ וְיַאֲמֵץ
לְבַבְכֶם, כָּל הַמְיַחֲלִים לַיהוָה.
טקסט זה, ובו המילה אֱמוּנִים,
הוא ההשראה לשמו של המושב אמונים, במועצה האזורית באר טוביה. המושב הוקם ב-1950
בידי חלוצים שעלו ממצרים, אליהם הצטרפו בחלוף ארבע שנים חלוצים שעלו ממרוקו.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
