הבלוג של אורי הייטנר

לאחר מותו של שמעון פרס, לפני למעלה מחצי שנה, יצאה החברה הישראלית מגדרה בהאדרתו והאדרת זכרו.

יש משהו יפה במנהג היהודי של "אחרי-מות-קדושים-אמור"; בהצגת זכויותיו של המנוח והצנעת מגרעותיו. ולפרס, ללא ספק - זכויות רבות. עם זאת, נדמה לי שבמקרה של פרס חרגנו מגבולות הטעם הטוב לעבר פולחן האישיות. פולחן אישיות של האדרת שמו על חשבון אחרים, ולעתים תוך פגיעה בזכרם.

כעת, למעלה מחצי שנה לאחר מותו, אני חש שהגיע הזמן להציג דברים כהווייתם. במאמר זה, העוסק באירוע שהתרחש החודש לפני שלושים שנה, באפריל 1987, אתמודד עם אחד הנראטיבים המובילים במיתוס פרס: "הסכם לונדון". נראטיב שהאדיר את שמו של פרס ופגע בזכרו של יצחק שמיר, בהצגה שבשפה נקיה ניתן להגדיר אותה ככזו שאינה מתיישבת בדיוק עם העובדות.

על פי הנראטיב שחסידי פרס חזרו עליו עד זרא, פרס וחוסיין חתמו על הסכם מסגרת לשלום בין ישראל לירדן. ראש הממשלה יצחק שמיר סיכל את ההסכם. כתוצאה מכך פרצה האינתיפאדה. ירדן משכה את ידיה מיהודה ושומרון ולכן לא נותרה ברירה לישראל אלא לשאת ולתת עם אש"ף.

כל אחד מן המרכיבים של הנראטיב הזה אינו נכון. אך בטרם אפרט זאת, אתייחס לסוגיה משמעותית לא פחות הנוגעת לנושא, שמעיבה עליו גם אילו כל מרכיבי הנראטיב היו נכונים, והיא התנהלותו החתרנית של פרס.

באותה תקופה, היה פרס מ"מ ראש הממשלה ושר החוץ בממשלת האחדות הלאומית בראשות יצחק שמיר. הייתה זו ממשלת רוטציה. בחלקה הראשון של הקדנציה פרס עמד בראש ושמיר היה ממלא מקומו ושר החוץ, ולאחר מכן הם התחלפו בתפקידים.

המו"מ בין פרס לחוסיין התנהל מאחורי גבו של ראש הממשלה, ללא ידיעתו, ללא הסכמתו וחמור מכל – בניגוד מוחלט לקו המדיני שבו הוא דגל. לפני הפגישה בלונדון, בה נחתם ההסכם, פרס סיפר לשמיר שהפגישה תעסוק בנושא תעלת הימים...

למה הדבר דומה? לשר ביטחון שיוציא את צה"ל למלחמה מאחורי גבו של ראש הממשלה, ללא ידיעתו ובניגוד לדעתו.

לסוגיית ההתנהלות עוד אחזור, אך קודם לכן – מה היה הסכם לונדון?

חשוב יותר לומר מה לא היה הסכם לונדון. לא היה זה הסכם שלום. לא היה זה הסכם מסגרת לשלום. לא הוזכרו בו הפרמטרים לשלום בין המדינות.

היה זה הסכם פרוצדורלי על כינונה של ועידת שלום בינלאומית, בהשתתפות פעילה של חמש החברות הקבועות של מועצת הביטחון, כולל בריה"מ וסין שבאותן שנים טרם כוננו יחסים דיפלומטיים עם ישראל (ואף לא נדרשו לכוננן תמורת השתתפותן בוועידה) ובהשתתפות כל מדינות ערב וישראל.

סוגיית הוועידה הבינלאומית הייתה לב המחלוקת בין שמיר ופרס. שמיר דגל במו"מ ישיר ללא תנאים מוקדמים עם כל אחת ממדינות ערב והתנגד מכל וכל לוועידה בינלאומית. זו הייתה העמדה העקבית לאורך שנים של ישראל ושל ארה"ב, מאז שהסובייטים הציעו לראשונה ועידה כזאת, עוד בשנות השבעים.

פרס, עוד כראש ממשלת האחדות, פעל בצורה נמרצת לקדם את רעיון הוועידה הבינלאומית. כשר החוץ, הוא התרוצץ ממדינה למדינה, ממנהיג למנהיג, כדי לשכנע אותו בחשיבות הוועידה, בניגוד לעמדת ראש הממשלה שתחתיו הוא כיהן. בסופו של דבר, הוא הצליח להסיר את התנגדות האמריקאים, שלא יכלו להצטייר כפרו ישראלים יותר מהישראלים, למרות שלא ששו לתת דריסת רגל לסובייטים בתהליך המדיני במזה"ת.

הכשל המרכזי בנראטיב ההחמצה, הוא שכלל לא היה מדובר בהסכם שלום. הכשל השני הוא הטענה שכתוצאה מסיכול ההסכם, אש"ף נכנס לתמונה. האמת היא שכבר בוועידת הפסגה הערבית ברבאט, ב-1974, הוחלט שאש"ף הוא הנציג היחיד של הפלשתינאים. המלך חוסיין שמאוד לא אהב את ההחלטה, ומאחורי הקלעים ניסה למנוע אותה או למתן אותה, הצביע בעדה, והיא התקבלה פה אחד.

בהסכם לונדון דובר על השתתפות משלחת ירדנית פלשתינאית בוועידה. ההישג של פרס במו"מ, היה שלא נכתב בפירוש שהנציגות הפלשתינאית תהיה של אש"ף, אבל היה ברור לכל שכך הדבר, וכך גם הציג חוסיין למנהיגי מדינות ערב את ההסכם.

אכן, שמיר סיכל את ההסכם. הוא סיכל אותו, בראש ובראשונה כיוון ששלל את רעיון הוועידה הבינלאומית, שבה ישראל הייתה נדחקת לעמדה מתגוננת מול כל העולם, ונאלצת להיכנע, או למצוא עצמה בבידוד מדיני קשה. איזו מדינה מוכנה לקלוע את עצמה למלכוד כזה?

אך בצדק שמיר סיכל את ההסכם גם בשל אופן ההתנהלות החתרני. פרס ניסה לשכנע את האמריקאים להציג לשמיר את ההסכם כיוזמה אמריקאית, אך הם סירבו לשתף פעולה בהצגה הזאת. הם הסכימו להביע את תמיכתם בהסכם, רק אחרי שפרס יציג אותו לשמיר.

פרס נפגש עם שמיר וסיפר לו על ההסכם, אך סירב להראות לו אותו (!). קשה להאמין, אך כך הוא נהג. רק כעבור מספר שבועות קיבל שמיר את נוסח ההסכם משגריר ארה"ב תומאס פיקרינג.

לימים תירץ פרס את התנהגותו, בחשש מהדלפות. לא יאומן! שמיר היה האדם הדיסקרטי ביותר שפעל כאן. נהוג היה לומר עליו שטרם יצא מן המחתרת וטרם השתחרר מן המוסד. האדם האחרון שניתן היה לחשוד בו שידליף הוא שמיר. פרס, לעומתו, זכה כבר בשנות החמישים לכינוי "יוניידט פֶּרֶס" פרפרזה על סוכנות הידיעות "יונייטד פְּרֶס", בשל מנהגו להדליף.

****

ההסכם היה הישג מדיני לחוסיין, שיכול היה להתהדר בפני מנהיגי ערב שהצליח להשיג מישראל את הוועידה שהערבים תמכו בה וישראל התנגדה לה.

בניגוד לצפוי, כעסו של חוסיין לא הופנה לשמיר, אלא דווקא לפרס, שמכר לו סחורה שלא הייתה בידיו. כעבור זמן לא רב נוצר קשר בין שמיר לחוסיין, שהבשיל להבנות בין המדינות במלחמת המפרץ הראשונה.

בשנים שלאחר מכן, כוננה ממשלת שמיר יחסים דיפלומטיים עם מדינות רבות, ובהן בריה"מ, מדינות הגוש הסובייטי, סין והודו. ספק אם הדבר היה אפשרי, אילו נקלעה לוועידה בינלאומית מבוֹדדת.

בתקופת ממשלת שמיר התכנסה ועידה בינלאומית, ועידת מדריד, אך לא הייתה זו ועידה אופרטיבית, אלא מסגרת טקסית שממנה החל מו"מ ישיר ללא תנאים מוקדמים בילטרלי בין ישראל לשכנותיה, שהחל בתקופת ממשלת שמיר ונמשך בממשלת רבין.

בוועידה ובמו"מ שבעקבותיה השתתפה משלחת ירדנית פלשתינאית, שכללה פלשתינאים מיו"ש (שהשתייכו לאש"ף) אך לא נציגי אש"ף שישבו בתוניס. במהלך המו"מ עם המשלחת הזאת, נערך מו"מ מקביל, חתרני, עם אש"ף. הובילו אותו, תחילה ללא ידיעת רבין, מי שרקחו את הסכם לונדון, פרס וביילין. המו"מ הזה הוביל להסכם אוסלו, שלא בדיוק הוביל לשלום.

שבע שנים לאחר הפרשה, נחתם הסכם השלום בין ישראל לירדן, כאשר ההתיישבות הישראלית בבקעת הירדן לא מנעה אותו ולא פגעה בו, בניגוד לאזהרות מתנגדיה.

(לקריאה נוספת, אני ממליץ במיוחד על ספרו של משה ז"ק "חוסיין עושה שלום", הספר החשוב והטוב ביותר על יחסי ישראל וירדן, מראשית המגעים החשאיים בין המדינות ועד חתימת חוזה השלום).

* "שישי בגולן"