הבלוג של אורי הייטנר

דברים בטקס יום השואה, צפון הגולן, תשעז

לזכר אמי, רחל הייטנר לבית מסר, זכרה לברכה.

אמי הייתה ניצולת שואה. ואני אפילו לא ידעתי.

ידעתי שאמי נולדה בפולין ב-1936. ידעתי שהיא עלתה לישראל ב-1949. כמובן שידעתי על השואה, כמובן שידעתי מה היה בפולין בין שנת הולדתה לשנת עלייתה. ולא קישרתי.

אמי לא הייתה שתקנית. היא דיברה וסיפרה. היא ידעה לספר והיו לה הרבה סיפורים על נעוריה כעולה חדשה שהתיישבה עם משפחתה בבית ערבי באזור, על אחיה משה, על בן דודה יוסי. על הסמינר למורות, על שירותה כמורה חיילת במושבי העולים בנגב, על התיישבותה עם אבי בנגב... כילד אפילו לא שמתי לב לכך שסיפוריה של אמי היו ביוגרפיה שמתחילה בגיל 13.  

אמי מעולם לא דיברה ולא סיפרה על השנים ההן. אף מילה.

אמי דיברה על השואה – במובן הכללי, ההיסטורי. קראנו ספרים על השואה ושוחחנו עליהם. אבל אף פעם לא על סיפורה האישי. 

זו לא הייתה שתיקה מעיקה. זאת הייתה הדחקה.

לא אחת, קראתי ושמעתי על ניצולי שואה שבחרו בהדחקה ובשתיקה, ושפתחו את סגור ליבם רק באוזני נכדיהם, בעבודות השורשים או לקראת מסעם לפולין. אמי לא זכתה בחייה לנכדים ונכדיה לא זכו להכיר את סבתם.

לפני 29 שנים, אמי נפטרה ממחלת הסרטן. אנו, ילדיה, היינו קרובים אליה מאוד, הכרנו אותה היטב. או, כך לפחות חשבנו, אך על החלק המשמעותי כל כך בסיפור חייה לא שמענו מפיה מעולם.