כמרבית מזמורי תהלים, גם מזמור מו נפתח בהוראות הפעלה לתזמורת
ולמקהלה. וכאן עולה תמונה מעניינת, בהנחה שהפרשנות שלי נכונה (והיא נכונה כל עוד
לא הוכח אחרת).
לַמְנַצֵּחַ, לִבְנֵי קֹרַח, עַל עֲלָמוֹת
שִׁיר.
הפניה היא למנצח על המקהלה, כבמזמורים רבים. נאמר לו שהשיר נכתב בידי
בני קורח. וכאן החלק המעניין. בדרך כלל ההוראה נוגעת לכלי הנגינה: נבל, עשור, היגיון,
שמינית, כינור, קונצ'רטו לפסנתר וכד'.
כאן ההנחיה היא מי ישיר. ובכן, יש כאן מקרה ברור של הדרת גברים. את
המזמור הזה תשרנה מקהלת העֲלָמוֹת.
איפה "קול באישה ערווה", איפה? טוב, מי שמע אז על הקשקוש
הזה.
יש כאן אמירה תנ"כית ברורה: קול באישה – קדושה!
המזמור הזה יושר בפי מקהלת הנשים, העלמות.
****
המזמור הוא שיר תודה על ניצחון גדול במלחמה.
התיאורים במזמור מזכירים לי את מבצע "מוקד" בפרוץ מלחמת ששת
הימים, שבו חיל האוויר השמיד את חילות האוויר של מצרים, ירדן וסוריה. קֶשֶׁת יְשַׁבֵּר וְקִצֵּץ חֲנִית, עֲגָלוֹת
יִשְׂרֹף בָּאֵשׁ.
השנה אנו חוגגים יובל למלחמה ולניצחון.
עם זאת, התקווה הגדולה, בעקבות הניצחון הגדול, לא התממשה עד היום: "מַשְׁבִּית מִלְחָמוֹת עַד קְצֵה הָאָרֶץ".
בילדותי, באותן שנים, אמי נהגה לומר לי, שבטח עד שאגיע לגיל 18 כבר לא
אתגייס, כי יהיה שלום וכבר לא יהיה צבא. נדמה לי שהיא באמת האמינה בכך; אמונה
תמימה וזכה.
אני, לילדיי, כבר לא הבטחתי זאת. לא השליתי אותם באשליות שווא.
אבל יש דבר יפה בהמשך התקווה המשיחית לשלום. אנו מאמינים בני מאמינים,
ואין סיבה שנחדל להאמין שגם השלום – בוא יבוא.
ערכתי לאחרונה מחקר על שירי מלחמת ששת הימים. מצאתי הרבה מיתוסים
כוזבים בנוגע אליהם. למשל, הטענה שבאופוריית הניצחון לא הוזכר מחיר הדמים של
המלחמה. שקר וכזב. לא הייתה מלחמה שבעקבותיה שוררו כל כך שירי זיכרון כמלחמת ששת
הימים. לעומת זאת, המיתוס על פיו בשירי מלחמת ששת הימים באה לידי ביטוי רוח
משיחית, אינו מופרך.
הנה למשל השיר המשיחי "כשיבוא שלום":
וכשיבוא יבוא שלום
וכשיבוא יבוא שלום
אז ברכבת ניסע לדמשק
כשיבוא יבוא שלום.
וכשיבוא יבוא שלום
וכשיבוא יבוא שלום
בני בגדד אז יבריאו בטבריה
כשיבוא יבוא שלום.
וכשיבוא יבוא שלום
ניסע לסקי בלבנון
נשתה לחיים כוס ערק זחלאווי
כשיבוא יבוא שלום.
למה לא לקוות? אני בעד המשיחיות הזאת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
