הבלוג של אורי הייטנר

בעוד שבועות אחדים נחגוג יובל לאחד הימים הגדולים בתולדות העם היהודי ומדינת ישראל - שחרורה ואיחודה של ירושלים, בירת ישראל, בירת העם היהודי.

כן, אני יודע. יש אנשים שהמילים שכתבתי כאן הם בעבורם ג'יבריש; שהם כבר בעיצומו של פסטיבל הנהי, הבכי, הקוטראי וההלקאה העצמית על ה"אסון" שקרה לנו.

אבל עוצמת הרגשות שפרצה מלבו של כל יהודי שפוי באותו היום הגדול, היא הביטוי האמתי, האותנטי, של חיותה של האומה; ללא אותו רגש אין קיום לעם היהודי, ולכן פסטיבל הנהי יישאר מנת חלקם של שוליים מנוכרים.

חתן פרס ישראל חיים חפר היטיב להסביר במקאמה שכתב ביום בו שוחררה העיר, איך זה קורה שצנחנים בוכים.

איך זה קורה שצנחנים בוכים

איך זה קורה שהם נוגעים נרגשים בקיר

איך זה קורה שמן הַבֶּכי הם עוברים לְשִיר

אולי מפני שבחורים בני י"ט שנולדו עם קום הַמְדִינה

נושאים על גבם - אלפיים שנה...

****

מזמור מח בתהלים הוא שיר הלל לירושלים; ליופיה, לעוצמתה. הוא שיר המתאר את ירושלים בימי גדולתה. נאמר בו "שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָה, פַּסְּגוּ אַרְמְנוֹתֶיהָ, לְמַעַן תְּסַפְּרוּ לְדוֹר אַחֲרוֹן". זה כוחו של המזמור ושל רבים כמותו. המזמור אצר בתוכו זיכרונות, כיסופים, אמונות, תקוות, ייחולים, מראות, ריחות וטעמים, במשך אלפיים שנות גלות, עד דור אחרון לגלות, ואפשרו לו להיות דור ראשון לגאולה. מזמור מח הוא המטען שאותם בחורים בני יט נשאו על גבם, וטענו את הלוחמים בכוחות החוסן, הנחישות והעוצמה שהביאו לניצחון.

יְפֵה נוֹף, מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ, הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן, קִרְיַת מֶלֶךְ רָב.

איזה תיאור. איזה מטען!

מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ – האם הכוונה לארץ ישראל, או לארץ במובן העולם כולו?

ר' יהודה הלוי לא השאיר מקום לספקות, ובשירו הוא שינה במעט את המילים: לא מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ אלא מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל.

יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל קִרְיָה לְמֶלֶךְ רָב.

לָךְ נִכְסְפָה נַפְשִׁי מִפַּאֲתֵי מַעְרָב.

הֲמוֹן רַחֲמַי נִכְמָר כִּי אֶזְכְּרָה קֶדֶם.

כְּבוֹדֵךְ אֲשֶׁר גָּלָה וְנָוֵךְ אֲשֶׁר חָרָב.

וּמִי יִתְּנֵנִי עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, עַד

אֲרַוֶּה בְדִמְעָתִי עֲפָרֵך וְיִתְעָרָב.

דְּרַשְׁתִּיךְ, וְאִם מַלְכֵּךְ אֵין בָּךְ וְאִם בִּמְקוֹם

צְרִי גִּלְעֲדֵך - נָחָשׁ שָׂרָף וְגַם עַקְרָב,

הֲלֹא אֶת אֲבָנַיִךְ אֲחוֹנֵן וְאֶשָּׁקֵם,

וְטַעַם רְגָבַיִךְ לְפִי מִדְּבַשׁ יֶעְרָב.

ריה"ל משוכנע שהכיסופים יביאו למעשים, לכך שהכוספים יחוננו את אבני ירושלים.

גם "יפה נוף" של ריה"ל נישא במטען על גבם של הלוחמים.

****

הפרק מסתיים בפסוק:

כִּי זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ עוֹלָם וָעֶד, הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת.

כתב הרב קוק:

נתרחק נא מכל טינא [טינה], נתרומם מכל קטנות מוח ולב, נתעלה מכל שנאה וקינטוריה, נספוג נא את האהבה הרעננה ממקור עדנה, נרכיב את ענפי החסד על שרשי הדעה, את הוד החופש על הדרת השֵׂיבה של האמון, של כבוד הורים ומורים אשר לעם עתיק, אציל ואיתן.

לתחיה איתנה זו קרואים אנו, אליה נבוא. ארץ אבות החמודה, ארץ חיים לנו, היא תכשירנו לעילוי עילויים זה. כִּי זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ עוֹלָם וָעֶד, הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת.

* 929