ה-9 ביוני 1967, היה יום שישי, בדיוק כמו השנה. היום, ביום שישי לפני
חמישים שנה, היום החמישי למלחמת ששת הימים, יצא צה"ל לשחרר את הגולן. למחרת,
בשבת 10 ביוני, הושלם שחרור הגולן. ההר שהיה כמפלצת שוחרר, ועמו שוחררו יישובי עמק
החולה ועמק הירדן שחיו כבני ערובה תחת האיום הסורי במשך 19 שנה. ותיקי גדות ועין
גב, תל קציר ודן, שאר ישוב ואלמגור, שער הגולן וכפר סאלד, החקלאים לאורך הגבול
והדייגים על הכנרת, לא ישכחו את השבת הגדולה, שהעניקה להם חיים נורמליים.
הגולן שוחרר במחיר דמים כבד – 141 הרוגים, רובם בקרבות ההבקעה בפאתי
הגולן.
קבלת השבת מוקדשת השבוע לציון יובל לשחרור הגולן, אך פטור בלא כלום אי
אפשר, ואומר כמה מילים על פרשת השבוע – פרשת "בהעלותך". זו הפרשה
השלישית בספר "במדבר". כבר בפרשה הראשונה, לפני שבועיים, קראנו על המִפְקָד
של בני ישראל, לקראת כניסתם לכבוש את הארץ ולהתנחל בה. אך כידוע, זה לא קרה. בני
ישראל נענשו, ונאלצו לנדוד עוד 39 שנה, עד שייתם כל דור העבדים, שנמצא לא ראוי
למשימה. העונש הוא בשל פרשת המרגלים, עליה נקרא בשבוע הבא, אך כבר בפרשה זו אנו
מגלים סימנים מטרימים, של דמורליזציה וחולשה בקרב בני ישראל, המעוררים ספק באשר
לכשירותם. פרשת המרגלים, אינה עוסקת במודיעין מקצועי, אלא במנהיגות. המרגלים לא
היו סוכני מודיעין, אלא נשיאי השבטים, ההנהגה. הם לא נשלחו כדי לאסוף מודיעין על
האויב, אלא כדי לעמוד במבחן, האם הם מסוגלים להנהיג את העם? הכישלון שלהם היה
הרפיסות וחוסר האמונה והנחישות ביכולת למלא את המשימה והכישלון של העם הוא הליכתו
אחריהם. בני ישראל מאסו בארץ חמדה, ומשהחמיצו את השעה, נדונו לשנות נדודים רבות.
ישנם רגעים שבהם נבחנת הנהגה – רגעים שבהם נדרש האומץ לקבל החלטה.
רגעים של עכשיו – או לעולם לא. רגעים, שבהם היסוס של ההנהגה גורם לבכיה
לדורות. הביטוי "בכיה לדורות", מקורו במדרש על פרשת המרגלים. על פי
המדרש, האירוע היה בתשעה באב. על בכי העם לאחר ששמע את דברי המנהיגים אמר אלוהים:
"אתם בכיתם בכיה של חינם, אני נותן לכם בכיה לדורות", ומכאן כל האסונות
שפקדו את עמנו בתשעה באב.
רגע כזה של "עכשיו או לעולם לא" היה ערב הכרזת המדינה. בן
גוריון הבין זאת ולכן קיבל את ההחלטה הקשה להקים את המדינה, למרות שידע שהדבר
יביא לפלישה לארץ ישראל של צבאות ערב. כזו הייתה ההחלטה לשחרר את הגולן, הבוקר
לפני 50 שנה.
"מכאן אתם נראים גדולים שבעתיים", אמר מנו שקד, מפקד חטיבת הגולן, כאשר הודיע בקשר לבונקר
הפיקוד של קיבוץ גדות על כיבוש מוצב מורתפע ששלט על היישוב והטריד אותו והפגיז
אותו במשך 19 שנים. היום המוצב הזה הוא מצפה גדות, ודבריו של שקד חקוקים באנדרטה
המצויה שם. הציטוט הזה, מדבריו של שקד, היה כותרת כתבה גדולה ב"מעריב"
אחרי מלחמת ששת הימים. יום השחרור נקרא בכתבה "השבת הגדולה".
אקרא מתוך הכתבה: "המלחמה הראשונה שנגמרה באביב 1949, נסתיימה
כאן רק ב-10 ביוני, שנת 1967. נסתיימה. משהו סתום נצבט בלב... צה"ל כבש את
רמת האיבה ושיחרר את העמק. קיני האויב נמעכו והגבול הונס אל הרכסים העמוקים
והרחוקים. שלוות אמת ירדה על ארץ יובלי הירדן. לא עוד דממה כוזבת... 42
השעות העקובות מדם, ששיתקו דו שיח בין תותחים לשדות הנמשך מזה תשע עשרה שנים. דו
שיח בין כלי משחית ליוגבים. בין רמה צרובה וקרחה שהחציפה את תוקפנותה ביוהרת
עליונות, לבין מקשתם המוריקה של עובדי אדמה. אתה מטפס ברמה שכל כולה מצודה צבאית
אחת גדולה. חפורה ויצוקה בין גושי הבזלת. ...".
חמישה שבועות מאוחר יותר, עלו חלוצי
החלוצים, ראשוני המתיישבים, למחנה עלייקה, והקימו את קיבוץ גולן, לימים מרום גולן,
בכור יישובי הגולן. בכך הם פתחו את אחד המפעלים הציוניים המוצלחים ביותר, מפעל
ההתיישבות בגולן. מפעל שהפך את הגולן משדה קטל לגן פורח. מפעל שאנו, קיבוץ אורטל,
גאים להיות חלק ממנו.
בעצרת היובל לחידוש ההתיישבות בגולן, שתתקיים ביום חמישי הקרוב, תשיר
מקהלה משותפת של ילדים ומבוגרים מעל הבמה את שירו של אהוד מנור "מקום
בלב". "כדי להגשים חלום אחד ישן, יש צורך במיליון חולמים שלא עוצמים את
עיניהם". אכן. אבל במקרה של ההתיישבות בגולן, נכון להגדיר זאת אחרת – כדי
להגשים חלום גדול, די היה בקומץ חולמים שנטלו אחריות והפכו את החלום למציאות.
נרים כוסית לציון יובל לשחרור הגולן. לחיי הגולן הישראלי!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
