הבלוג של אורי הייטנר

על הלוח במשרדי ועד יישובי הגולן התנוססה, לאורך כל שנות המאבק נגד הנסיגה בשנות ה-90, הכתובת: "כוחנו באחדותנו".

תקופת המאבק הייתה תקופה קשה מאוד בתולדות ההתיישבות בגולן. בראש ובראשונה, עצם העובדה הכואבת, שממשלות ישראליות הניפו את המאכלת על מפעל ההתיישבות, במטרה להכריתו ולמסור את הגולן לסורים. שנית, העובדה שנאלצנו במשך עשור שלם להקדיש את מירב כוחותינו למאבק הישרדות על עצם קיומנו, על חשבון פיתוח הגולן, והיה לכך מחיר כבד. שלישית, בשל הקושי לחיות בצל אי הוודאות.

ולמרות זאת, אנו יכולים לראות את התקופה הזאת גם כשעתנו היפה ביותר. לא רק בשל הניצחון במאבק, לא רק בזכות ההיחלצות המרשימה של תושבי הגולן להשתתפות במאבק, אלא גם בזכות אחד מהגורמים לניצחון – העובדה שצמד המילים "כוחנו באחדותנו" לא היה סיסמה, אלא מימשנו אותו הלכה למעשה.

לא הייתה תקופה של אחדות, בתולדות ההתיישבות בגולן, כמו ימי המאבק. חילונים ודתיים; קיבוצים, מושבים ויישובים קהילתיים; צפון הגולן ודרומה ויישובי המועצה האזורית וקצרין. יחד כזה לא היה בגולן לפני כן, ולמרבה הצער גם לא אחרי כן. האנרגיה של המאבק מונפה למהלכים חשובים מאוד של התרחבות ופיתוח, אך אחדות הגולן על כל מרכיבה נסוגה אחור, ובראש ובראשונה החיבור בין המועצה האזורית וקצרין, שבאותם ימים הגיע לשיאו.

אנו מכירים את התופעה הזאת גם במישור הלאומי. עם כל הזוועה במלחמה, היא מוציאה מאתנו הרבה דברים טובים, כמו התנדבות, סולידריות, עזרה הדדית ואחדות לאומית – כמו רקפות בין הסלעים, הפנים היפים של הארץ מתגלים.

אבל לא רק ברית גורל קיימת בינינו – יש לנו גם ברית ייעוד. ולכן, מן הראוי שלא רק בעת מלחמה על קיומנו, או כאשר טילים נוחתים על ראשנו, נדע להתאחד. מן הראוי שנתאחד גם למשימות של שלום.

כך ברמה הלאומית וכך גם ברמה האזורית. אותה אחדות שכה אפיינה אותנו בימי המאבק, נחוצה גם היום, לאתגרים האזרחיים ולאתגרי הפיתוח.

מן הראוי היה, ששנת היובל לחידוש ההתיישבות בגולן, תהיה שנת האחדות הגולנית.

****

עצרת היובל לחידוש ההתיישבות ריגשה אותי עד מאוד. בראש ובראשונה, עצם היובל, עצם ההישג, עצם המפעל הנפלא שיצרנו, והעובדה שהגענו עד הלום למרות כל המיצָרים שהיה עלינו לעבור לאורך השנים; הפלישה הסורית במלחמת יום הכיפורים וניסיונן הנואל של ממשלות ישראליות לסגת מהגולן. בימים שסביב העצרת, שוב ושוב חזרתי במחשבותיי אל שביתת הרעב בת 19 הימים בגמלא, ב-1994, שבה חבריי ואני שתינו רק מים, לא נגענו בטורטיות, ועם ישראל נהר אלינו בהמוניו לבטא את הזדהותו. באותם ימים קשים החבל התהדק על צווארנו, והנה, כאילו חלפו מאז יובלות רבים. איפה היינו אז והיכן אנו היום.

אך לא פחות מכך התרגשתי מעצם האירוע הנפלא. הן חלקו הראשון, המפגש הקהילתי היפה ורב המשתתפים, שבו פגשנו מכל עבר שותפים לעשיה המשותפת לאורך השנים וגאווה על תוצרת הגולן והאמנות הגולנית, שבאה לידי ביטוי בדוכנים. וכך גם מן המופע המרכזי מרומם הנפש, המרגש, העשוי היטב. התפעלתי מן הארגון המופתי, כפי שהגולן יודע לפעול, וגם אם היו לי הערות פה ושם, הסך הכל היה באמת – המצוינות הגולנית במיטבה.

אין לי ספק שכך יהיה גם בעצרת הארבעים לקצרין. אני מכיר את פרנסי קצרין, מנהיגיה ופעיליה, וחזקה עליהם שישכילו ליצור עצרת מצוינת, שאף היא תרומם את רוח התושבים.

ורק דבר אחד מציק לי, כואב לי, מכעיס אותי. למה שתי עצרות? למה לא עצרת אחת גדולה ויפה, שתבטא את אחדות הגולן בחג היובל?

וכלל איני מתכוון כאן לחיסכון בזכות איגום המשאבים. איני מזלזל בחיסכון, אך הייתי רוצה בעצרת משותפת גם אילו היא הייתה דורשת תוספת משאבים. עצרת אחת הייתה מדגישה את אחד המאפיינים המרכזיים של הגולן, שלמרבה הצער נשחק בשנים האחרונות – היותנו מופת למערכת יחסים אחרת בין יישוב עירוני לבין ההתיישבות הכפרית סביבו.

אני יודע, יהיו במהלך השנה מספר אירועים משותפים, כמו צעדת הגולן, וזה טוב ויפה, אך לא מספיק. גולת הכותרת של שנת היובל היא עצרת היובל, כפי שגולת הכותרת של שנת הארבעים לקצרין היא עצרת הארבעים – ומן הראוי היה, שהיא תבטא את האחדות הגולנית, כי גם בחגיגות כוחנו באחדותנו.

וכך, על אף השמחה הגדולה וההתרגשות הגדולה, חשתי גם תחושה מסוימת של החמצה. אני משוכנע שאיני היחיד.