הבלוג של אורי הייטנר

בספקטרום שבין אל קנא ונוקם לאל רחום וחנון, מזמור קג ניצב בקצה של הרחמים.

רַחוּם וְחַנּוּן יְהוָה   

אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חָסֶד.

... כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים  

רִחַם יְהוָה עַל יְרֵאָיו.

ובכל זאת, המשורר צריך להסביר את סבלו של עם ישראל. אם אלוהים כה רב חסד, מדוע אנו כל כך סובלים?

תשובתו מקורית. זה סבל זה? ביחס לחטאינו... באמת יצאנו בזול. למה? בזכות רחמיו של האלוהים.

לֹא כַחֲטָאֵינוּ עָשָׂה לָנוּ   

וְלֹא כַעֲו‍ֹנֹתֵינוּ גָּמַל עָלֵינוּ.

כִּי כִגְבֹהַּ שָׁמַיִם עַל הָאָרֶץ  

גָּבַר חַסְדּוֹ עַל יְרֵאָיו.

כִּרְחֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב  

הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶת פְּשָׁעֵינוּ. 

ולמה אלוהים מרחם כל כך על בני האדם? כי הוא מודע לחולשתם, בעצם... לאפסותם. כי מהו, בסך הכל, האדם?

כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ   

זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ.

אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו   

כְּצִיץ הַשָּׂדֶה כֵּן יָצִיץ.

כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ   

וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ.

אני מודה שאיני אוהב את הדיבור הזה, על אפסותו של האדם, שנועד להאדיר את גדולתו של אלוהים. אם האדם כל כך עלוב, מה אפשר לצפות ממנו?

בדיוק כפי שאי אפשר לעודד ילד להתאמץ, להשקיע ולהצליח באמירות: "אתה אפס, אתה עלוב, יבחוש בן שלולית".

אני מעדיף את לקיחת המושג "בצלם אלוהים" בדיוק למקום ההפוך, של העצמה, של אמונת האדם בכוחו, ביכולותיו, ב"אני ואתה נשנה את העולם".