"אני מסתובב חופשי בקריית שמונה ובטבריה", הגדיר ראש הממשלה את הניצחון הגדול של ישראל במלחמה, "ואילו נסראללה אינו יוצא מן הבונקר שלו". אילו ישראל באמת ניצחה, דברי הרהב הללו היו סתם ביטוי לטעם רע. אולם לנוכח תוצאות המלחמה הכושלת, יש בהם כדי להעיב על שיקול דעתו של ראש ממשלת ישראל. האם רק מצב שבו נסראללה היה מסתובב חופשי בבינת ג'בייל ואילו אולמרט היה מתחבא בבונקר היה גורם לאולמרט להודות בכישלון? עצם העובדה שכדי להציג הישגים, אולמרט משווה את מצבו – ראש ממשלתה של מדינה ריבונית חזקה למצבו של מנהיג ארגון טרור קטן, היא היא העדות לכישלון. אהוד אולמרט, המתחמק מאחריות לכישלון, מנסה לייצר דימוי של ניצחון מבית מדרשם של יועצי התדמית והספינולוגים, שותפיו המרכזיים בניהול המדינה. זה לא יעבוד. הציבור הישראלי לא יקנה זאת.
למלחמה הזאת היו יעדים גלויים: 1. פרוק חיזבאללה מנשקו ומימוש החלטת מועה"ב 1559. 2. הסרת איום הקטיושות מצפון המדינה. 3. החזרת השבויים ללא תנאי. 4. החזרת כושר ההרתעה לישראל. על אלה נוסף עוד יעד גלוי למחצה – חיסולו של נסראללה.
שום יעד לא הושג. חיזבאללה לא פורק מנשקו, אין אפילו ציפיה שיעשה כן, מעמדו לא נחלש ועל פיו ישק דבר – אילו סרב לא היתה הפסקת האש וצבא לבנון לא היה מתפרס בדרום לבנון ואם ירצה, צבא לבנון יסתלק משם. איום הקטיושות לא הוסר. במהלך המלחמה דוברי הממשלה וצה"ל הקטינו ציפיות וצמצמו את היעד הנדרש לצמצום ירי הקטיושות. גם יעד מינימלי זה לא הושג. ירי הקטיושות הלך וגבר עד תום המלחמה והגיעו לשיאו ביומה האחרון. השבויים לא הוחזרו ויש להניח שישראל תשלם מחיר כבד לשחרורם, בניגוד למדיניות לשמה יצאה למלחמה. נסראללה לא חוסל ומעמדו בלבנון ובכל העולם הערבי והמוסלמי איתן מכפי שהיה אי פעם. כושר ההרתעה של ישראל נפגע והגיע לשפל חסר תקדים. ישראל שלא הצליחה לנצח ארגון טרור במלחמה שארכה למעלה מחודש, מצטיירת כמדינה חלשה והחולשה מזמינה תוקפנות. לא בכדי, סוריה מאיימת בהסלמה לראשונה זה 32 שנה וחמאס מאיים לאמץ את שיטות חיזבאללה. גם ההנחה שהתגובה הקשה על החטיפה תפגין את פוטנציאל "המדינה שיודעת להשתגע ולכן לא כדאי להתעסק איתה" הוחמצה, כיוון שהערבים יודעים שישראל לא תרצה שוב לסכן כך את תושבי הצפון. חיזבאללה מיטיב להניח, שאם שוב יבצע פרובוקציה, ישראל תהסס מאוד בטרם תגיב באופן שעלול להכניס שוב את אזור הצפון למקלטים. האויב יודע, שישראל אינה משקמת היום את הצפון כדי לסכנו שוב. ניתן לומר, שדווקא כושר ההרתעה של חיזבאללה הוא שהתחזק במלחמה.
בהסכם הפסקת האש אין הישגים של ממש לישראל, זולת ההכרה בכך שהצד התוקפן היה חיזבאללה. הממשלה מנפנפת בשני הישגים – פריסת צבא לבנון לאורך הגבול עם ישראל ושיגור הכוח הרב לאומי לדרום לבנון. אילו חיזבאללה פורק מנשקו, או לפחות הורחק מדרום לבנון, אכן היה זה הישג משמעותי. במצב האמיתי אחרי המלחמה, שבו כוחו של חיזבאללה נותר בעינו – מדובר בצעד סמלי, חסר משמעות. עובדה – גם הפריסה הזאת לא היתה מתאפשרת ללא הכוח הרב לאומי. ובאשר לכוח הזה – אין זה הישג כלל וכלל. לא בכדי, אולמרט שלל את הרעיון מכל וכל בראשית המלחמה. ישראל מעולם לא ציפתה שכוחות זרים יגנו על גבולה, מתוך הבנה שברגע שחיילים המגנים עליה יחזרו בארונות, דעת הקהל תיטה לכיוונים אנטי ישראליים ואנטישמיים. גם חיזבאללה יודע זאת, ולכן אין זה מן הנמנע שבשלב זה או אחר ינהג כפי שנהג ב-83'. אז סילק חיזבאללה את כוחות המארינס והכוח הצרפתי מביירות, בשורה של פיגועים המוניים. מאחר וחיזבאללה אינו מדינה ואינו מחוייב להסכמים בינלאומיים ולנורמות של מדינה, הכוח הרב לאומי לא יעצור בעדו מלפגע בישראל. ישראל, לעומת זאת, תהיה מנועה מלהגיב. לכן, הכוח הרב לאומי הוא בעיקר אזיקים בינלאומיים על ידינו.
ההישג היחיד של המלחמה, הוא המבצע המוצלח מאוד של התקפת חיל האוויר על הטילים ארוכי הטווח וחיסול היכולת הזאת של חיזבאללה בשעות הראשונות של המלחמה. ההישג הגדול של ראשית המלחמה – עצם ההחלטה עליה, התבזבז לנוכח האופן שבו היא נוהלה.
עצם ההחלטה על המלחמה היתה נכונה, צודקת ומתבקשת. חטיפת החיילים בליווי הרעשת טילים כבדה על יישובי הצפון, היתה שיא חדש של התוקפנות מלבנון נגד ישראל, שהחלה מיד לאחר השלמת הנסיגה מלבנון. שש שנים הבליגה ישראל על התוקפנות, וההבלגה איפשרה לחיזבאללה להקים את ממלכת הטרור והטילים לאורך הגבול עמנו. אי אפשר היה עוד להשלים עם המשך ההתעצמות הזאת ולא עם המשך הפרובוקציות התוקפניות. דרושה היתה החלטה אמיצה של מנהיגות אמיצה לשים לכך קץ.
אהוד אולמרט, עמיר פרץ ודן חלוץ קיבלו את ההחלטה הנכונה, ביטאו נחישות רבה, שמו קץ להבלגה השערורייתית ויצאו למלחמה. רוב מוחלט של הציבור, למעלה מ-90%, תמך בהחלטה. הם הודיעו בצדק רב, שישראל רואה בלבנון את האחראית לפגיעה בריבונות ישראל והיא שתשלם את המחיר. הם הבהירו שישראל תפגע בחיזבאללה בכל מקום, ולא תהיה לו חסינות במקומות שבו הוא מסתתר אחרי אזרחים. הם קיבלו החלטה אמיצה, מתוך ידיעה שהם חושפים את אזור הצפון למתקפת טילים קשה.
אולם ההחלטה הנכונה התבססה על קונספציה מופרכת, לפיה ניתן להשיג את התוצאות הללו באמצעות התקפות של חיל האוויר מלוות בהרעשה ארטילרית כבדה מן הים והיבשה. בתוך ימים ספורים הקונספציה קרסה, והמנהיגות נשארה אובדת עצות וניהלה את המלחמה בצורה כושלת ביותר.
במקום לגייס את המילואים מיד עם פרוץ המלחמה, לאמן אותם בזריזות ולצאת למתקפה יבשתית רבת עוצמה שתנקה את דרום לבנון מאיום חיזבאללה וטיליו, ובמקביל – לפגוע בתשתיות האזרחיות של לבנון כדי לאלץ אותה לשים קץ לתוקפנות, ישראל התמזמזה ומרחה זמן, הממשלה היססה וגמגמה, לא קיבלה את ההחלטות הנכונות, דחתה למחרתיים כל מה שהיה עליה להחליט שלשום, הפיקוד העליון של צה"ל הכניס כוחות ללא מטרה ברורה והוציא אותם מבלי שעשו דבר, שחק את כוחות המילואים בהמתנה חסרת תוחלת או בפעולות חסרות מטרה. יחידות קטנות הוכנסו לכפרים ונשחקו. והממשלה נבהלה ונעצרה לאחר כל קרב שבו נפלו חיילים ישראלים ומיצמצה לאחר אסון כפר כנא, שאם לא היה מבויים, ברור שנופח ונוצל בציניות ובהצלחה רבתי בידי האוייב. באיחור של שבועות אחדים, החליטה הממשלה על פעולה קרקעית רחבה (ולא על פעולה חכמה ואפקטיבית יותר שהוצגה לה), וגם החלטה זו נדחתה ב-48 שעות. לבסוף צה"ל יצא לפעולה הזאת, כאשר כבר היה מאוחר מידי, כל פרטי המבצע כבר דלפו ולא היה לכוחות זמן לעמוד במטרה. הפעולה החלה סמוך להפסקת האש, ויתכן שהשפיעה לטובה על התנאים בו, אולם נמשכה אחרי קבלת ההחלטה, כאשר לא היה בה להשפיע על תוצאות המערכה, ולכן קשה להסביר על מה נהרגו 33 החיילים שנפלו בה.
כאילו לא די בכך – לאורך המלחמה המדינה הפקירה את העורף. הרקב המוסרי של מדיניות ההפרטה, הגורסת את נסיגת המדינה מתוך אידאולוגיה שאם כל אדם ידאג לעצמו יהיה טוב לכולם, נחשף באופן מרוכז במשבר של המלחמה. שנים של הטמעת האידאולוגיה האנטי חברתית של הג'ונגל הדרווינסטי, באה לידי ביטוי במציאות שבה החזקים ברחו בתחילת המלחמה והשאירו אחריהם את החלשים, את העניים, את הקשישים, את החולים, את העולים, והממשלה והרשויות, ברוב המקומות, לא היו במקום כדי לסייע להם. רק גל ההתנדבות היפה, שאנו – תושבי הגולן, היינו בין מוביליו, הציל את החברה הישראלית מהתרסקות מוחלטת.
וכך, שנת תשס"ו מסתיימת כאשר מדינת ישראל נמצאת באחד מרגעי השפל החמורים ביותר בתולדותיה.
****
לא כך אמורה היתה להראות שנת תשס"ו. היתה זו אמורה להיות שנת המפץ הגדול. אריק שרון פילג את הליכוד ואת מפלגת העבודה והקים את "קדימה". קדימה אמורה היתה להיות הביטוי הפוליטי של הרוב הדומם בציבור הישראלי, שמאס בתלות במפלגות הקטנות והקיצוניות ובעיקר – במרכזים המושחתים של המפלגות. המפץ הזה אמור היה להביא לניקוי אורוות הפוליטיקה הישראלית מן השחיתות, שהצטיירה כתוצאה ישירה של התלות במרכז המפלגה.
עמיר פרץ גבר בפריימריס על שמעון פרס והשתלט על מפלגת העבודה. הוא היה הבטחה של מנהיג חברתי, שצמח בפריפריה החברתית והגיאוגרפית של ישראל והגיע למנהיגות לאומית שתאפשר מהפכה חברתית. הוא העלה את הסוגיה החברתית לראש סדר היום הלאומי. ההצלחה הגדולה של מפלגת הגמלאים בבחירות היתה ביטוי של סדר היום החדש.
לא חלפה שנה, ומה נותר מהמפץ? אריק שרון שרוי בתרדמת עמוקה, ומצב המפץ שלו אינו טוב יותר. מפלגת "קדימה" מתפוררת. כל צמרת המדינה – הנשיא, ראש הממשלה, ראש הממשלה הקודם ובניו, המשנה לראש הממשלה, שר המשפטים, הרב הראשי, מפכ"ל המשטרה, יו"ר הקואליציה, יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ואחרים נמצאים בשלבים אלה או אחרים של בדיקת מבקר המדינה, הליכי חקירה או הליכי משפט. אמון הציבור במנהיגות נמצא בשפל שלא היה כדוגמתו.
גם המהפכה החברתית נראית היום רחוקה מתמיד. עמיר פרץ מצטייר כאדם האחרון שעשוי להוביל אותה. הוא העדיף את תפקיד שר הביטחון על פני משרה חברתית, מתוך הנחה שהדבר יחזק את תדמיתו כמנהיג לאומי. הוא בחר בתפקיד, אף שמעולם לא היה מקורב לתחום (בניגוד לשרי הביטחון האזרחיים הקודמים, שכולם היו בעלי עניין וניסיון קודם בתחום). מינויו היה מחדל ביטחוני שנבע מגישה צינית של אולמרט, וכך גם היענותו של פרץ ונכונותו לקחת על עצמו את התפקיד. את התוצאה ראינו במלחמה. בראשית המלחמה התרברב פרץ שנסראללה לא ישכח לעולם את השם עמיר פרץ. היום הדברים נשמעים כבדיחה עצובה. במעמדו הציבורי הנוכחי, פרץ אינו יכול להוביל שום מהלך משמעותי, לא בתחום הביטחוני ולא בתחום החברתי.
דבר לא נותר מתקוות המפץ הפוליטי והמהפכה החברתית. על שנת תשס"ו האפילה המלחמה. אין ספק, שהמלחמה סיפקה את איש השנה תשס"ו.
****
הגיבורים של המלחמה, היו חיילי הסדיר והמילואים והקצונה הזוטרה, שגילו דבקות במשימה, אומץ לב וגבורה תחת אש, חתירה למגע ורצון לנצח. סמלי הגבורה של חיילי צה"ל במלחמה היו רס"ן רועי קליין ז"ל, הסמג"ד שקפץ על רימון, הציל את חיי חבריו והקריב את חייו, וקריאת שמע על שפתותיו. בוהדנא, הקצין הפצוע קשה שסימן באצבעותיו את אות הניצחון. החובש שטיפל בחברו תחת אש ונהרג. ומן הסתם, עוד רבות הדוגמאות שלא נחשפו. אלה הם דמויות מופת שעליהם ניתן לחנך דורות של לוחמים. הלוחמים האלה הם עדות לכך שהניצחון היה בהישג ידינו, אילו רק קיבלה ההנהגה את ההחלטות הנכונות והטילה על כוחות צה"ל את המשימות הנכונות. למרבה הצער, לא כך קרה, ועוז רוחם של חיילי צה"ל לא הוביל לניצחון במערכה. לכן, איש מהם אינו איש השנה תשס"ו.
הדרגים הבכירים בצה"ל – מפקד האוגדה גל הירש, אלוף הפיקוד אודי אדם ומעל הכל – הרמטכ"ל דן חלוץ כשלו והכשילו. ההנהגה המדינית – ראש הממשלה אולמרט ושר הביטחון פרץ היא הנושאת באחריות העליונה לביטחון הלאומי של ישראל. במבחנה העליון – היא נחלה כישלון חרוץ.
אין כל צורך בוועדת חקירה כדי לדרוש מההנהגה שכשלה את המובן מאליו – ללכת בדרכו של אודי אדם, לקחת אחריות, להסיק מסקנות אישיות ולהתפטר. איש מאלה אינו איש השנה תשס"ו.
איש השנה תשס"ו, למרבה הצער והבושה, הוא מנהיג חיזבאללה השייך חסן נסראללה. נסראללה לא שגה באשליות שבכוח חיזבאללה לנצח את צה"ל במלחמה חזיתית כוללת. אולם הוא ידע להכין היטב את חיזבאללה לסוג המלחמה שבכוחו להפיק מעצמו את מיטב ההישגים הצבאיים והמדיניים – התשה, טרור וגרילה. במלחמה, ניהל נסראללה את יכולותיו אלה בצורה אופטימלית. מטרותיו היו להחזיק מעמד ולא לתת לצה"ל לשבור אותו ולנצחו, ולהמשיך לאורך כל המלחמה להתיש את ישראל בירי מאסיבי של טילים, שישתק שליש מן המדינה. אף שהמלחמה נמשכה למעלה מחודש, הוא הצליח בכך. בכך, הוא חיזק את מעמדו והפך לגיבור בעיני המוני הערבים והמוסלמים.
לא קל לציין את אחד הנוראים שבאויבינו כאיש השנה, אולם עלינו להיות ישרים עם עצמנו. בשנת תשס"ו קרתה אחת התאונות החמורות ביותר בתולדות המדינה – צה"ל הגדול כשל במלחמה נגד ארגון טרור קטן, המונה אלפי לוחמים. חובתנו להכיר בכישלון, על מנת שנוכל להפיק ממנו את הלקחים ולנצח במלחמה הבאה.
"שישי בגולן"
הפורטל הישראלי לשוויון זכויות וצדק חברתי bsh
http://bsh.co.il/
בבלוג זה
בכל הבלוגים
