שבועיים לפני שעזמי בשארה ביקר בארץ אויב, עשה זאת רון בן ישי, שביקר בלבנון. אני מרשה לעצמי להניח (אף שאין לי מידע על כך) שכמו בשארה, גם בן ישי לא ביקש את רשות שר הפנים. רון בן ישי יצא בשליחות עיתונאית. בשארה יצא בשליחות פוליטית. אף שהשניים עברו אותה עבירה, בן ישי לא יעמוד לדין. בשארה יעמוד לדין, אף שהוא אמור ליהנות מחסינות פרלמנטרית.
עובדה זו מוכיחה שהשימוש בנסיעה למדינת אויב אינה באמת העבירה שבעטיה יוגש כתב אישום נגד בשארה וחבריו, אלא היא התירוץ. הסיבה האמיתית, והיא ההבדל האמיתי בין בשארה לבן ישי, היא העובדה שהוא נסע למדינת אויב כדי להביע תמיכה באויב. משמעות הדבר, היא העמדה לדין על עבירה טכנית כדי להעניש חבר כנסת על דעה פוליטית. הדעה הפוליטית של הח"כ היא המעניקה לו חסינות. אין ספק, שבדבריו ובמעשיו מממש בשארה באוטנטיות את רצון בוחריו ומבטא את עמדתם. אם עמדה זו אינה חוקית, צריך היה לפסול את רשימת בל"ד מראש. אולם משהשתתפותו בבחירות אושרה, אי אפשר למנוע ממנו את מימוש המנדט שקיבל.
פורמלית מואשם בשארה בנסיעה למדינת אויב, אך ציבורית הוא מואשם בבגידה. האם בשארה בוגד? מי שנוסע למדינת אויב ומביע תמיכה בגרועים שבאויבי המדינה, מבצע מעשה בגידה. אולם אם נשאל את פיו של בשארה, הוא יבהיר שהוא פטריוט שפעל ממניעים פטריוטיים.
האם בשארה בוגד או פטריוט? שתי התשובות נכונות. כאזרח המדינה, הוא ביצע מעשה בגידה. אולם כערבי, הוא ביצע מעשה פטריוטי, של הזדהות עם עמו. בדרך כלל, כאשר אנו מדברים על המושג בגידה, מדובר בבגידה בעם, במדינה ובמולדת. כאשר מדובר בבשארה, המצב סבוך הרבה יותר. בשארה הוא אזרח במדינה, המצויה במלחמה עם עמו. נאמנות למדינתו היא בגידה בעמו. נאמנות לעמו היא בגידה במדינתו. זהו מצבם המסובך של ערביי ישראל – הם אזרחים במדינת לאום. אין זו המדינה של הלאום שלהם. הלאום שלהם נמצא בסכסוך ובמלחמה קשה, מלחמה לחיים ולמוות, עם מדינתם.
אי אפשר לשפוט את מעשיו של בשארה ולהתעלם מן המציאות הזו. איננו יכולים לאחוז במקל בשני קצותיו. אנו יכולים להפוך את ישראל ל"מדינת כל אזרחיה" ולנסות לבנות אומה אזרחית חדשה המשותפת לכל תושבי הארץ, בהתאם לחזון הכנעני. במקרה זה, ראוי יהיה לדרוש מכל אזרחי המדינה נאמנות ופטריוטיות. אולם מדינת ישראל קמה כדי לממש את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, ואת זכותו הטבעית וההיסטורית לריבונות ולעצמאות לאומית במולדתו. מדינת ישראל קמה כדי להיות מדינה יהודית. כמדינה יהודית, הנמצאת בסכסוך לאומי עם הערבים, יש חוסר הגינות בתביעה לנאמנות מוחלטת של ערביי ישראל למדינה.
נכון, אף מדינה לא היתה מאפשרת לאזרחיה התנהגות כמו זו של ערביי ישראל ונציגותם הפוליטית. אך ישראל אינה חייבת לנהוג כמו כל מדינה אחרת. אני מאמין שהדמוקרטיה הישראלית חסונה דיה כדי להכיל התנהגות זאת, מקוממת ככל שהינה, מתוך הבנת מציאות חייהם האנומלית של אזרחיה הערביים.
ביטויה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, היא היכולת להכיל גם את התנהגותם העויינת של בני המיעוט הערבי ונציגיהם בכנסת. אין לצפות מערביי ישראל נאמנות למדינה אלא רק שמירה על החוק והימנעות מאלימות.
כדמוקרטיה מתגוננת, על ישראל לעמוד על שני עיקרים. האחד, המפלגות האנטי ישראליות פסולות לחלוטין לשותפות קואליציונית. הפסילה אינה על בסיס אתני אלא על בסיס עמדותיהם. אזרח ערבי הנאמן למדינה, כמו למשל ח"כ מג'לי והבה, הוא בעיניי מועמד ראוי ביותר להיות שר בישראל. לעומת זאת, ח"כ כדב חנין, יהודי מחמד המקשט רשימה אנטי ישראלית כחד"ש, פסול מכל וכל לקואליציה. השני, יש להקפיד שהחלטות קרדינליות, כמו קביעת גבולות המדינה, סוגיות של מלחמה ושלום, לא תתקבלנה אם אינן נהנות מרוב מקרב הח"כים הנאמנים למדינה (איני מציע לחוקק זאת, אלא להגיע להסכמה ג'נטלמנית בין המפלגות הציוניות בנדון).
כך יושג האיזון הראוי, המאפשר חופש ביטוי מרחיק לכת למיעוט לאומי, אך מבטיח שגורמים התומכים באויבי המדינה לא יכריעו בשאלות הנוגעות לגורלה ועתידה.
הפורטל הישראלי לשוויון זכויות וצדק חברתי - bsh
http://bsh.co.il/
בבלוג זה
בכל הבלוגים
