הבלוג של אורי הייטנר

(תגובה ליואל מרקוס, "מי שואל אותם?", "הארץ" 31.8)

מרקוס כותב במאמרו: "יש בישראל מיעוט קנאי אלים, המתעקש שהמדינה תאכל חרב לנצח".

את הדימוי שאב מרקוס משאלתו האלמותית של אבנר בן נר ליואב צרויה "הלנצח תאכל חרב?" (שמואל ב', ב', כ"ו). אולם הוא לא הבין את הפסוק.

על פי הבנתו של מרקוס, הנושא בפסוק הוא יואב והחרב היא הנשוא. המילה "תאכל" היא בגוף שני (אתה תאכל). מרקוס מבין את השאלה באופן שגוי, כ"האם לנצח אתה תאכל את החרב?"

זוהי שגיאה נפוצה, אך מביכה למדיי כאשר היא נובעת מקולמוסו של איש תרבות. שהרי הנושא בפסוק הוא החרב. המילה "תאכל" היא בגוף שלישי נקבה, כלומר החרב, היא אשר תאכל. משמעות הפסוק היא "האם לנצח החרב תאכל בנו?"

הטעות העיקרית היא בהבנת המילה "תאכל". מרקוס מבין אותה במשמעות של אכילת מזון. איך אפשר לאכול חרב? ואיך חרב יכולה לאכול? הפסוק אינו מדבר על אכילת מזון, אלא על הרג, שחיטה. למשל, המילה "מאכלת" היא סכין שמשתמשים בה לשחיטה ולהרג. משמעות הפסוק, היא "האם לנצח החרב תהרוג, או שמא נגיע ליום בו היא תשבות?"

* "הארץ"