הבלוג של אורי הייטנר

במוקדם או במאוחר תתבצע עסקת חילופי שבויים וגלעד שליט ישוחרר תמורת שחרור מחבלים, האסורים בישראל. העסקה תעורר מחלוקת פוליטית וציבורית חריפה. מתנגדיה יעתרו לבג"ץ. בג"ץ יאשר את העסקה והיא תתבצע. התסריט הזה הוא כמעט ודאי.

מבחינה משפטית, הדבר המשמעותי בתסריט זה, אינו החלטת בית המשפט, אלא עצם נכונותו לדון בנושא, כפי שהוא דן בו בעבר. האחריות להחזרת השבוי היא בידי הממשלה ולא בידי בית המשפט. אפשר ורצוי להתווכח על הדרך לשחרר אותו. אך זוהי סוגיה ציבורית ופוליטית, לא משפטית. בדמוקרטיה מתוקנת, בית המשפט היה דוחה על הסף את העתירה, בטענה שסוגיה זו אינה מעניינו של בית המשפט. בכך שיאשר את העסקה, כפי שאישר את כל העסקאות בעבר, קיבל בית המשפט החלטה פוליטית מובהקת, והעמיד עצמו בעניין מדיני וביטחוני מובהק מעל הדרג המדיני הנבחר, שלכאורה זקוק ל"אישורו" של בית המשפט, כדי למלא את תפקידו. הוא הדין במקרה (שלא יקרה) שבית המשפט יקבל את העתירה.

חסידי האקטיביזם המשפטי נוהגים לטעון, שבעצם בית המשפט העליון אינו אקטיביסט – עובדה, הוא פסל מעט מאוד חוקים. אולם האקטיביזם אינו מתבטא רק בפסילת חוקים, אלא בעצם הדיון בנושאים פוליטיים. המשפטיזציה של החיים הציבוריים בישראל, מקעקעת את הדמוקרטיה.

הנה, שלוש דוגמאות לכך משנת תשס"ז. על פי החוק, הקמת ועדת חקירה ממלכתית או ממשלתית, או עצם הקמת ועדת חקירה, היא בסמכות מלאה של הממשלה. אם הממשלה מסרבת להקים ועדת חקירה, תומכי החקירה רשאים להיאבק בה בכנסת, בתקשורת וברחוב. בית המשפט אינו צד בעניין. והנה, כאשר הוגשו עתירות נגד הקמת ועדה ממשלתית ובתביעה להקים ועדה ממלכתית, במקום לדחותן על הסף, בית המשפט דן בהן. אמנם הוא אישר את החלטת הממשלה, אך כיוון שאין זה מעניינו, גם האישור הוא שבירת הכלים הדמוקרטיים וביטוי קיצוני של האקטיביזם השיפוטי. מקרה זה חמור במיוחד. מאחר וועדת חקירה ממלכתית ממונה בידי נשיא בית המשפט העליון, והמסורת היא שבנושאים מרכזיים כאלה הוא ממנה לראשה את עצמו (כך היה בוועדות אגרנט וכהן), יש ניגוד עניינים מובהק בנכונות לדון בסוגיה. על בית המשפט היה לפסול עצמו ממעורבות בנושא זה.

דוגמה שניה, היא החלטת בית המשפט לחייב את הממשלה למגן את בתי הספר בשדרות. סוגיה זו לחלוטין אינה משפטית, אלא ביטחונית וכלכלית. שאלות הביטחון והתקציב הן באחריות מוחלטת של הממשלה ובסמכותה. בית המשפט אינו נושא באחריות למשמעויות של החלטותיו בנושאים אלה. סמכות טוטאלית ללא כל אחריות היא סכנה חמורה. ואף על פי כן, בית המשפט לא היסס להתערב ולפסוק בסוגיה זו.

דוגמה שלישית, והטריה ביותר, היא החלטת בית המשפט לשנות את תוואי גדר ההפרדה בבלעין. מעבר לפרס שנתן בית המשפט לגורמים העוינים שנאבקו באלימות קשה כלפי כוחות הביטחון ומקימי הגדר, שהפכו את בלעין לסמל למלחמתם בגדר, שנועדה לאפשר את חידוש פיגועי ההתאבדות - בית המשפט העמיד עצמו מעל הממשלה כאחראי על ביטחון אזרחי ישראל. בכך הוא גם קידם אינתיפאדה משפטית, בדמות אין ספור בג"צים נגד כל ק"מ בגדר.

המקרה הקיצוני ביותר, של קבלת החלטה מדינית ופוליטית של בית המשפט, נגד מדיניות הממשלה הנבחרת, בסוגיה שבינה לבין משפטים אין ולא כלום, היתה החלטת השופטת בדימוס דליה דורנר, בשנת 99', למנוע מממשלת ישראל להפסיק את פעילות מרכז אש"ף בירושלים, האוריינט האוס.

האידאולוגיה שעומדת מאחורי החלטות אלו, נוסחה בידי אהרון ברק בשתי ססמאות: "מלוא כל הארץ משפט" ו"הכל שפיט". גישה זו מעמידה את בית המשפט מעל לדמוקרטיה ולמוסדותיה הנבחרים.

אם בית המשפט עוסק בסוגיות פוליטיות, מן הראוי שבחירת חבריו תבטיח ייצוג לדעות הפוליטיות השונות בציבוריות הישראלית. אולם בית המשפט צבוע בצבע כמעט אחיד, וכך נוצר מצב, שבו העמדה הפוליטית של חבריו, היא כביכול אמת משפטית מוחלטת, ופסיקה על פיה עומדת מעל להחלטות המוסדות הנבחרים של המדינה. יתר על כן, לשופטי בית המשפט יש כמעט מונופול ולבטח זכות וטו, על בחירת חבריו, וכך נמנעת הצטרפות בעלי דעות שונות, גם כאשר מדובר בעילוי משפטי כפרופ' גביזון, שתרומתה הפוטנציאלית לבית המשפט וליוקרתו לא תסולא בפז.

המשפטיזציה הזיקה מאוד גם למלחמה בשחיתות. הריצה לבית המשפט על כל התנהגות מושחתת, לא ראויה, לא תקינה ולא מוסרית, סירסה את השיח הערכי והמוסרי בציבוריות הישראלית. היא יצרה מצב, שבו כל מה שאינו פלילי - מותר. כל התנהגות של פוליטיקאי, נואלת ככל שתהיה, שלא היו די ראיות כדי להרשיעו בבית המשפט, מקבלת הכשר אוטומטי. וכך, אישים שסרחו ולא הורשעו, יצאו כגיבורים וכצדיקים וחזרו לתפקידיהם ואף שודרגו.

הדמוקרטיה הישראלית נפגעת קשות מהמשפטיזציה הזאת, פרי "המהפכה החוקתית" שאהרון ברק, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, הכריז עליה, ללא סמכות. אך מי שנפגע מכך יותר מכל, הוא בית המשפט עצמו, ההולך ומאבד את אמון הציבור בו ובהחלטותיו.

שר המשפטים דניאל פרידמן, חתן פרס ישראל למשפט ומשפטן מבריק ומוערך מאוד, בעל שם עולמי, עזב את מגדל השן האקדמי ולקח על עצמו שליחות ציבורית – לבצע רפורמה במערכת המשפטית, שתחזיר שפיות לדמוקרטיה הישראלית ותשיב לבית המשפט את מעמדו.

עוד בטרם מונה לתפקידו, חסידי האקטיביזם המשפטי פתחו במלחמת חורמה נגד המינוי, מלווה בהשמצות אישיות ובהתקפות פרועות. הגדיל לעשות השופט בדימוס מישאל חשין. "בית המשפט הוא הבית שלי", הוא אמר, ולקח בעלות אישית על המוסד שאמור להיות ביתם של כל אזרחי ישראל. "מי שירים את ידו על הבית שלי, אני אגדע את ידו", הוא איים. אפשר לתמצת את ההגיג הזה בשתי מילים: דין רודף. אילו השמיע איום כזה, מי שבאמת הרימו יד על ביתו, אנו יודעים היטב איך זה היה נגמר.

פרידמן הוא רפורמטור. הוא בא להנהיג רפורמה במערכת המשפט הישראלית. אולם עוד בטרם החל לטפל במארת האקטיביזם השיפוטי, הוא פתח ברפורמות קטנות, שנועדו לייעל את בתי המשפט ולצמצם את התלות של שופטי בתי המשפט בנשיאת בית המשפט העליון. ניתן לחלוק על הצעותיו בדיון משפטי מקצועי ותרבותי, אך את הדיון הזה החליפו התקפות פרועות על השר, בטענה שהוא בא להרוס את בית המשפט. לא נשמעו בדיון הזה נימוקים רציניים נגד הצעות השר; מתנגדי ההצעות לא הסבירו לציבור מדוע ההצעות שגויות, ולבטח לא הובהר במה הן הורסות את בית המשפט. ההתקפות הללו היו קריאת אזעקה לשבט, להתגונן מול המתקיפים אותו, בלי לשאול שאלות. שהרי זו מלחמת קיום ובמלחמת קיום אין שואלים שאלות. חסידי "המהפכה החוקתית" נוהגים על פי ההלכה, שבעת גזירות שמד, גם סוגיות של שרוך נעל הן "יהרג ובל יעבור".

מינויו של דניאל פרידמן לשר המשפטים והרפורמות שהוא מוביל, היו האירוע המרכזי של תשס"ז. לפיכך, איש השנה תשס"ז הוא דניאל פרידמן. האם יהיה בכוחו להנהיג בהצלחה את הרפורמה הדמוקרטית החיונית כל כך, בתשס"ח?

"שישי בגולן"