הבלוג של אורי הייטנר

הזרם השיתופי בתנועה הקיבוצית יצא נגד מזכירות התנועה על שלא מנעה את הפיכת נטור מקיבוץ למושב, והתריע מפני הישנות מקרים כאלה בעתיד. האם עמדה זו של אכן משרתת במשהו את הרעיון השיתופי, את הקיבוץ, את התנועה הקיבוצית?

יש משהו שטחי בהתייצבות האוטומטית נגד צעד כזה. במבט שטחי, מדובר בגריעת יישוב ממצבת הקיבוצים בישראל ותוספת היישוב למצבת המושבים ולפיכך זהו מהלך המחליש את הקיבוץ, את מעמדו ואת מקומו בחברה הישראלית. בחשיבה מעמיקה יותר, המאבק הזה מיותר לחלוטין ואינו תורם דבר וחצי דבר לחיזוק הקיבוץ, ואולי אף מחליש אותו.

כמי שעוקב שנים רבות אחרי נטור, אני יכול להעיד שאף קיבוץ לא נגרע ממצבת הקיבוצים בישראל עם הפיכתו למושב, כיוון שנטור לא היה קיבוץ, לא הצליח להפוך לקיבוץ. הקיבוץ הוא צורה של יישוב, של קהילה. נטור לא הצליח להפוך ליישוב, להיות לקהילה, ולכן הוא לא היה קיבוץ – מה שאינו יישוב אינו יכול להיות יישוב קיבוצי, מה שאינו קהילה אינו יכול להיות קהילה קיבוצית.

לעומת זאת, למצבת היישובים בישראל נוסף יישוב חדש, כיוון שנטור הוא היום יישוב חי ותוסס, קהילה אמיתית עם חיי תרבות ויצירה, עם מערכת חינוך ועם ילדים צעירים. ומאחר וההתיישבות היא אחת המטרות המרכזיות של התנועה הקיבוצית, הרי שבהפיכת נטור מ"נקודת התיישבות" ליישוב של ממש – מן הראוי שהמאמינים ברעיון הקיבוצי יהיו מרוצים מהמהלך. במקרה של נטור, לא מדובר רק בהפיכה למושב, אלא ליישוב משותף לחילונים ודתיים. זה כשלעצמו מעשה חלוצי, בחברה הישראלית הקרועה והשסועה; בניית אורח חיים המהווה חלופה ערכית ורעיונית לחליי החברה הישראלית ומענה לאחד החשובים שבאתגרים הניצבים בפניה.

אולם מעבר לסוגיה הספציפית של נטור, עמדת הזרם השיתופי מעלה סוגיות עקרוניות אותן ברצוני לעמת עם השאלה המרכזית – האם ההתנגדות למהלך משרתת את רעיון הקיבוץ השיתופי?

הסוגיה הראשונה היא שאלת ההגדרה העצמית של יישוב. מספר יישובים בתנועה הקיבוצית החליטו או נמצאים בשלב זה או אחר של החלטה על הפיכה למושב. בית העמק ואיילת השחר הם שניים מן היישובים האלה. האם על התנועה הקיבוצית להיאבק במוסדות המדינה נגד אישור השינוי בסטאטוס היישוב?

אני סבור שאין כל סיבה להתנגד לכך. אני מאמין בזכות ההגדרה העצמית של קהילה. קהילה, שחבריה החליטו כדין, ברוב קולות (רוב מיוחד, גדול למדי, שדרוש לשם כך) שברצונם להיות קיבוץ, מושב, יישוב קהילתי, מושבה, מושב שיתופי או כל סוג של יישוב, יש לכבד את החלטתם ולסייע להם בכך. התנועה הקיבוצית לא תרוויח דבר מכך שיהיו רשומים בה יישובים, המצויים בה בעל כורחם כמו שחקני כדורגל שקבוצתם לא שחררה אותם. אין זה ראוי שתנועה ערכית, חברתית, רעיונית, תנסה לאלץ יישובים להיות חלק ממנה.

הסוגיה השניה היא שאלת מהותו של הקיבוץ. מהו קיבוץ? האם קיבוץ הוא יישוב שחי פעם על פי דרך החיים הקיבוצית? האם קיבוץ הוא יישוב המכנה עצמו קיבוץ? האם קיבוץ הוא יישוב שרשום בתנועה הקיבוצית?

מבחינה מהותית, רוב היישובים בתנועה הקיבוצית, אינם מנהלים חיי קיבוץ. יישוב ששכר עבודתם הדיפרנציאלי של החברים נכנס לכיסם, אינו קיבוץ. יישוב שהחינוך, הבריאות, הרווחה, התרבות שלו מופרטים, אינו קיבוץ. אף קיבוץ שיתופי לא יבקש להפוך למושב. כל יישוב שיבקש להפוך למושב, הוא בהכרח קיבוץ לשעבר. צר לי מאוד על כל קיבוץ המפריט את עצמו. כל החלטה כזו היא שבר בעיניי, היא מכה לדרך הקיבוצית. אולם קיבוץ מופרט המחליט להיקרא יישוב קהילתי או להפוך למושב – אינו מבצע שינוי מהותי, אלא סמנטי בלבד. את המהלך הגדול הוא עשה כאשר החליט על ההפרטה.

איזו סיבה יש לזרם השיתופי להתנגד לכך שקיבוץ לשעבר יחליט להיות מושב לשעתיד? איזה רווח יהיה לרעיון הקיבוצי, מכך שהמדינה לא תאשר זאת? בעיניי, אין כל סיבה להתנגדות למהלך הזה.

הסוגיה השלישית היא סוגית הקיבוצים הזעירים. מדובר בקבוצה של נקודות התיישבות שקמו בשנות ה-70 וה-80 ולא הצליחו להפוך לקיבוץ. יש בהם קומץ של חברים שהולכים ומתבגרים, ללא חיי קהילה, ללא חיי קיבוץ של ממש. עם ישראל השקיע הון רב כדי להקים במקום יישוב. ניסיון למנוע הפיכת נקודה כזו ליישוב של ממש, הוא ממש שערוריה.

אילו נטור היה מצליח להיות לקיבוץ של ממש, הסוגיה כלל לא היתה עולה. אך נטור אינו היחיד. לא רחוק ממנו, נמצאת נקודת ההתיישבות  מיצר. גם מיצר לא הצליח להפוך לקיבוץ. גם במיצר ההון שהשקיע עם ישראל יורד לטמיון כבר קרוב לשלושים שנה. ניתן להקים במיצר יישוב לתפארת, אם רק ינתן למועצה האזורית גולן המנדט לעשות כן. עשרות משפחות של בנות ובני הגולן כמהים להקים יישוב חדש בגולן, ומיצר יכול להיות מקום נפלא להגשמת החלום הזה. אולם בניגוד לנטור, התנועה הקיבוצית מתעקשת להיאחז במיצר ולמנוע  הפיכתו ליישוב אמיתי. למה? אין כל נימוק אמיתי לכך. אילו ההתעקשות היתה מגובה במציאת פיתרון אמיתי שיביא קבוצה אמיתית של עשרות משפחות לכונן בו קיבוץ, היתה זו ברכה של ממש. אולם למעלה מעשרים שנה אנו שומעים סיפורים על כך שאו-טו-טו תגיע קבוצה של משפחות / גרעינים / תנועת נוער זו / תנועת נוער אחרת ושום דבר לא קורה. דומה שיותר משאכפת למישהו ממיצר, אכפת למישהו שבקדנציה שלא לא יגרע יישוב ממצבת היישובים הרשומים בתנועה, גם אם אין המדובר ביישוב אמיתי. עדיף להעביר את תפוח האדמה הלוהט הזה לקדנציה של הבא בתור. זהו שיקול לא ענייני, אנטי התיישבותי ולכן גם אנטי קיבוצי. יש לפסול אותו, ואת ההתעקשות הפאתטית של התנועה לא לאפשר הקמת יישוב במיצר.

אין כל תוחלת למלחמת המאסף שהכריז הזרם השיתופי נגד המהלך של נטור ומהלכים שכמותו. מהלכים כאלה אינם מזיקים במאומה לרעיון השיתופי.

אני מאמין בעתיד הקיבוץ, אך לא באמצעות מניפולציות או כפיה על יישובים להישאר בתנועה הקיבוצית או בהגדרת "קיבוץ". עתיד הקיבוץ טמון בעשרות הקיבוצים השומרים על הגחלת הקיבוצית, ובעיקר בקיבוצים המחפשים דרכים חדשניות ויצירתיות למתן מענה קיבוצי שיתופי רלוונטי לימינו, לאתגרים שחיי הקיבוץ מציבים בפני חבריו. אני מאמין שעשרות הקיבוצים הללו, יהוו הבסיס לתחיה מחודשת ופריצה מחודשת של תנועה קיבוצית מתחדשת, חזקה, ומשמעותית לחברה הישראלית.

* "שווים"