הבלוג של אורי הייטנר

שנת תשעו נפתחה בפיגוע רצחני. אלכסנדר לבבוביץ' נרצח בפיגוע יידוי אבנים בירושלים. היה זה האות למתקפת טרור קשה שבה נרצחו 40 ישראלים. במשך חודשים, אירעו מידי יום, במקומות רבים בארץ פיגועי טרור.

מאפייני מתקפת הטרור תשעו היו שונים מכל מה שהכרנו בעבר. הם זכו לכינוי "אינתיפאדת  היחידים" ולהגדרה המקצועית "פיגועי השראה". המאפיין של המתקפה, הוא שלא עמד מאחוריה ארגון, לא עמדה מאחוריה מפקדה; היו אלה אנשים, נשים, נערות ונערים שלקחו סכין או מספרים או אחזו בהגה המכונית ויצאו, על דעת עצמם, לרצוח יהודים. בתקופת הכיבוש הירדני בירושלים נהגו הירדנים לטעון שחיילים שירו מן החומות לעבר ישראלים הם "המשוגע התורן". גם ערפאת ניסה לתאר את הטרור שהניע במתקפות הקודמות כספונטניות. אז זה היה שקר. הפעם זו האמת.

אין בעובדה זו כדי לפטור כהוא זה מאחריות את ההנהגה הפלשתינאית. פיגועי היחידים הם פיגועי השראה – הם נעשו בהשראת ההסתה במסגדים, ברשתות החברתיות, בתקשורת הממוסדת ובמערכת החינוך. אל אלה נוספה השראת הטרור חסר המעצורים של דאעש, שהצית את דמיונם של המוני מוסלמים בכל העולם וגם בארצנו. הייחוד של טרור היחידים, הוא הקושי לפעול נגדו. קל יותר לפעול נגד תשתיות טרור, נגד מפקדות טרור, נגד חוליות טרור. קל יותר להפעיל נגדם מודיעין, קל יותר להגיע אליהם לפני פיגוע או אחריו וקל יותר לפעול נגדם. אבל איך ניתן להגיע לנערה בת 15 הנוטלת פתאום סכין גדולה ממטבח ביתה והולכת לטבוח ביהודים?

כל פיגוע כזה יצר השראה לעוד פיגוע ולעוד פיגוע, ונוצרה תחושה של אובדן שליטה. אף אחד לא ידע לתת פתרון לסוג הטרור החדש. וכאשר המציאות מורכבת, וגורמים אחראיים מחפשים פתרונות אמת – זו שעתם של הדמגוגים הפופוליסטים, של נביאי השקר, המוציאים מהבוידם את רפואות האליל הישנות. אלה קוראים לפתרון מדיני, כי אין פתרון צבאי. ואו! גאונים! איך לא חשבנו על זה קודם? הרי אותם רוצחים יצאו לרצוח יהודים כי הם רוצים הסדר מדיני, הם מחפשים פתרון של שלום. הרי למען השלום הם רוצחים יהודים. אם ישראל רק תציע הצעה מרחיקת לכת, הם יכתתו סכיניהם לממחטות. כאילו לא נוכחנו ב-25 השנים האחרונות שדווקא ויתורים ישראליים הביאו לגלי הטרור הגדולים ביותר. האם לא נוכחנו שכל הצעותינו, מרחיקות הלכת ביותר, העצימו את הטרור והסלימו אותו? האם לא ראינו שכל ההצעות שהצענו לפלשתינאים נדחו?

ומנגד, הדמגוגים הפופוליסטיים עם רפואות האליל של כוח ועוד כוח ועוד כוח, של להיכנס באמאמאמא שלהם, ולשרוף את כל הגשרים, ולהטיל ענישה קולקטיבית על כל הפלשתינאים, ולהרוג ולאבד ולהרוס ולהחריב, כי "אין ערבים אין פיגועים"... כמו לכבות אש עם ג'ריקן דלק.

יש לציין שהממשלה וצה"ל נהגו באחריות. מצאו את הדרך לפעול נגד המסיתים, פעלו בעוצמה נגד המחבלים וסביבתם הקרובה; חיילי צה"ל שוטרי מג"ב ומשטרת ישראל ואזרחים מן השורה גילו נחישות, אומץ וחתירה למגע והסתערו על המחבלים במקל, בסרגל מה שבא ליד, אפילו עגלת סופר וגיטרה היו לנשק מגן. רובם הגדול של המחבלים נהרגו או לפחות נפצעו. אם בראשית מתקפת הטרור ההצלחה הביאה להסלמה ודומה היה שהיא רק תלך ותגבר, לאחר חודשים אחדים עקומת הטרור ירדה באופן משמעותי. הפלשתינאים ותומכיהם בארץ ובעולם התבכיינו על "הוצאות להורג" ועל המאסרים ההמוניים, אך היו אלו פעולות נחושות, נכונות ומידתיות, בלי לפגוע בכל הפלשתינאים כאילו אין מחר, אלא מתוך ראיה רחבה ואבחנה בין כלל הציבור לבין הטרוריסטים. ואף שבשבוע האחרון, סביב חג הקורבן, חלה שוב הסלמה, החודשים האחרונים הם הוכחה שניתן לעצור את הטרור, ואני מעריך שהגל הזה יגווע או ידוכא במהרה.

איש השנה תשעו הוא האיש המזוהה בעיניי כאחראי המרכזי למדיניות החכמה ולתגובה הנחרצת שניצחה את מתקפת הטרור, בלי להצית בערה כללית – שר הביטחון לשעבר משה בוגי יעלון. יעלון, שכסגן הרמטכ"ל במבצע "חומת מגן" וכרמטכ"ל בשנים שלאחר המבצע, היה דמות מרכזית בדיכוי מתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות הסכסוך, הידועה בשם החיבה "האינתיפאדה השניה"; יעלון, שכשר הביטחון הוביל יחד עם רוה"מ והרמטכ"ל לשעבר את מבצע "צוק איתן" שהפסיק כמעט לגמרי את טרור הטילים לאחר 14 שנה, הוא האיש שהוביל את ההצלחה בהתמודדות עם מתקפת הטרור המורכבת הזאת, שלכאורה אי אפשר לנצח אותה.

בעמדותיו המדיניות, יעלון יותר נץ, או בלשון התקופה – יותר "ימני" מנתניהו. הוא התנגד לנאום בר-אילן ומעולם לא הביע תמיכה בפתרון שתי המדינות. יעלון מזוהה בעיקר עם הגישה של ניהול הסכסוך; תובנה ריאלית שכיוון שהסכסוך אינו על שטח זה או אחר, אלא על עצם זכותו של העם היהודי למדינה, אין לו פתרון בעתיד הנראה לעין. כל ניסיון לפתור את הסכסוך כל עוד זה המצב, יביא לתבערה, כפי שהיה במקרים שבהם נעשה ניסיון כזה. אולם מצד שני, הפלשתינאים נמצאים כאן, הם חיים אתנו וימשיכו לחיות אתנו, הם ראויים לחיים בכבוד, לכלכלה משגשגת וחיים טובים להם יועילו גם לנו. לכן, אין לשרוף גשרים, אין להצית תבערות מיותרות, יש לחתור לשיפור מתמיד במצבם ולשיפור ביחסים בינם לבינינו, יש לחתור לשלום כלכלי, יש לסייע ולקדם את מי שאינם שותפים לטרור – לצד מאבק נחרץ וחסר פשרות בטרור. והכל, תוך הבנה שהמאבק על הארץ לא תם, וגם אם הוא גובה מאתנו מחיר, הוא לא ירפה את ידינו ולא יגרום לנו להיכנע מצד אחד, ומצד שני, הוא לא יגרום לנו לאבד את ערכינו, את מוסר הלחימה שלנו, את ערכי טוהר הנשק שהם היתרון המוסרי שלנו, שהוא מכפיל כוח אדיר המבדל אותנו מן השכונה המטורפת בה אנו חיים. ניהול הסכסוך בתבונה היום, הוא הדרך היחידה להתקדם לעתיד אחר, שבו אולי ניתן יהיה להגיע לשלום המיוחל.

באווירה הפוליטית בישראל בשנים האחרונות; אווירה של הקצנה ומחנאות, קשה למי שאינו זורק סיסמאות דמגוגיות, למי שאינו מתלהם, למי שמביט נכוחה במציאות המורכבת ואינו בורח מן המורכבות; בוגי יעלון הוא חריג במערכת הציבורית הישראלית. לכן, מי שהיה הגיבור של תשעו, היה גם מי ששילם את המחיר הפוליטי והציבורי הגבוה ביותר. אך הוא גם האיש שעשוי להציג אלטרנטיבה שפויה למערכת המקצינה.

****

בוגי יעלון הוא איש השנה בזכות הנהגת המאבק במתקפת הטרור, אך גם בשל ארבעה אירועים שבהם הוא היה בעין הסערה.

האירוע הראשון היה עוד בשלהי תשעה – סוגיית הריסתם של בתים שנבנו באופן בלתי חוקי בבית אל. יעלון הוא אחד התומכים הגדולים של ההתיישבות ביו"ש, וראשי המתיישבים יודעים זאת ומכירים לו תודה. אולם הוא מתנגד לפריעת חוק ובתור הריבון ביו"ש הוא אמון על אכיפת החוק. כאשר נבנו בתים בלתי חוקיים על פי כל קנה מידה (גם ללא אישור היישוב ותוך פגיעה בשכנים בתוך היישוב) ובית המשפט הורה להרסם, הוא פעל על פי חוק. וכאשר גורמים קיצונים הפכו את אכיפת החוק הזאת לסלע המאבק על ארץ ישראל, כביכול, והשר בנט, שלעתים מפתיע בגילוי מנהיגות, נתן במקרה הזה לזנב לכשכש בו וכאחרון המתלהמים עלה על הגג עם העבריינים, יעלון לא התכופף וקיים את החוק. זה היה העימות הראשון שלו עם הגרעין הקשה של הימין.

האירוע השני, היה אחד האירועים המסעירים ביותר בתשעו – פרשת החייל היורה, אלאור אזריה.

לצד הנחישות והחתירה למגע שאפיינו את התגובה הישראלית לפיגועי הטרור, התגלתה גם רוח אחרת, בעייתית ומבישה, שבאה לידי ביטוי בכמה ניסיונות לינץ' במחבלים, אחרי  שנוטרלו ונתפסו בחיים. מעשהו של אזריה אינו שייך לקטגוריה של הגבורה והנחישות מול מחבלים בפיגוע, אלא בקטגוריה של מעשי הלינץ'. הוא ירה בראשו של מחבל גוסס שלא היווה כל סכנה, דקות ארוכות אחרי תום האירוע ונטרול המחבל. האירוע הזה צולם והופץ בכל רחבי העולם.

כאן נדרשה אמירה מנהיגותית. בראש ובראשונה, חשוב היה להבהיר לחיילי צה"ל ולציבור, שמעשה כזה הוא פסול, הוא אינו הולם את דרכו של צה"ל, את ערכיו, את המשמעת המבצעית, את החוק, את מוסר הלחימה. זאת האמירה המנהיגותית החשובה ביותר, המתחייבת במקרה זה. לצד זה, שניה בחשיבות, הייתה גם האמירה המדינית. במשך שנים רבות עושה האויב יחד עם סייעניו הישראלים, מאמץ ניכר לערער את האמון במוסריות של צה"ל, להציג את צה"ל כצבא קלגסים ורוצחים ולהעליל עליו עלילות דם נוראיות. ראינו זאת בנאומיו של אבו מאזן באו"ם, בפעילות של "שוברים שתיקה", בדו"ח גולדסטון ובמאמרים ב"הארץ". ההצגה הזאת היא מרכיב מרכזי במלחמה נגד ישראל, לא פחות מהטרור. ישראל עושה כל מאמץ להדוף את עלילת הדם, להפריך את השקרים, לשוב ולציין שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם.

מעולם לא זכה האויב לתחמושת כזאת, כמו אותו צילום שכאילו אושש את העלילות. מטרתם המיידית הייתה להציג את החייל היורה כמייצג דרכו של צה"ל. חובה היה על ההנהגה לבלום את עלילת הדם ולהבהיר באופן חד משמעי שמדובר בחריג שבחריגים, שזו אינה דרכו של צה"ל, שאלה אינם ערכי צה"ל.

האמירה המנהיגותית לא התייחסה לצד הפלילי, המשפטי. בנושא הזה יפסוק בית המשפט. האמירה המנהיגותית התייחסה לצד הערכי, המבצעי, המוסרי. ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל אמרו את מה שחובתם הייתה לומר.

אולם מיד החל צונאמי עכור של תמיכה באזריה. בגילוי בוטה של חוסר מנהיגות, נתניהו התקפל ונסחף בזרם העכור. יעלון, בניגוד לנתניהו, הוא מנהיג אמתי; מנהיג הפועל על פי מצפן, לא על פי שבשבת. הוא לא נחסף. וכך, הגרעין הקשה של חסידי נתניהו החל לעבוד שעות נוספות יחד עם הימין הקיצוני במסע הסתה ושיימינג נורא נגד יעלון, כפי שעשו נגד ריבלין שנה קודם לכן.

האירוע השלישי היה נאומו של סגן הרמטכ"ל ערב יום השואה, שבו הוא אמר שהוא מזהה בחברה הישראלית תהליכים המזכירים את גרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה. היו אלה דברי בלע, אמירה חמורה ביותר. בנושא זה, יעלון עשה טעות חמורה, כאשר נתן גיבוי לסגן הרמטכ"ל על מה שאינו ראוי לגיבוי.

ניתן להבין את הסיטואציה שגרמה לתגובתו. כל אלה שבמשך שבועות הסיתו נגדו, הפנו את אשם לסגן הרמטכ"ל, ובנוסף לביקורת מוצדקת על אמירתו האומללה, הם הסיתו נגדו, ביזו אותו והציגו קצין מצטיין ואמיץ כבוגד. יעלון חש שמדובר בהמשך המסע למען אזריה, להמשך ההסתה נגדו.

טוב היה עושה אילו יצא נגד ההסתה וההכפשות כלפי סגן הרמטכ"ל, אך באותה מידה היה מגנה את האמירה החמורה. לא הייתה כל הצדקה לגיבוי שנתן לסגן הרמטכ"ל. במקרה הזה שר הביטחון כשל.

האירוע הרביעי היה הדחתו, למעשה, מתפקיד שר הביטחון והעברת התפקיד לליברמן. לכאורה, מדובר במהלך פוליטי לגיטימי. נתניהו רצה להרחיב את הממשלה. "ישראל ביתנו" היא המועמדת הטבעית לתפקיד. הדרך היחידה להכניס אותה לממשלה הייתה מתן תיק הביטחון לליברמן וליעלון הוצע תיק החוץ.

לכאורה. רק לכאורה. למעשה, מדובר במהלך ציני ומכוער הרבה יותר. בשעה שיעלון הוביל את המערכה בטרור, ליברמן עמד בראש הדמגוגים הפופוליסטים שרקדו על הדם, למען רווח פוליטי. שבועות אחדים לפני ההדחה, הגדיר נתניהו את ליברמן כמי שאינו ראוי להיות אפילו פרשן ביטחוני וכמי שהכדורים היחידים ששרקו ליד אוזניו הם כדורי טניס. ולפתע, בתוך שבועות, מדיח ראש הממשלה שר ביטחון מצוין, שהיה רמטכ"ל מצוין, שהיה מפקד סיירת מטכ"ל ומילא במשך עשרות שנים את התפקידים המורכבים ביותר בצה"ל, וממנה במקומו את מי שהוא עצמו הגדיר כלא ראוי להיות אפילו פרשן ביטחוני. איזה חוסר אחריות. אם הוא אינו ראוי להיות פרשן – ראש הממשלה מפקיר בידיו את ביטחונה של מדינת ישראל? ואם הוא ראוי לעמוד בראש מערכת הביטחון, למה ראש הממשלה הכפיש והשמיץ אותו בצורה כל כך בוטה, תוך שימוש לשווא בביטחון המדינה? כך לא נוהג מנהיג הפועל על פי מצפן. כך נוהג מנהיג הפועל על פי שבשבת.

לאורך כל ימיו כראש הממשלה, ידע נתניהו לסלק מדרכו כל מי שקצת התחזק, מתוך פרנויה שהוא מאיים על שלטונו. כך סילק מדרכו את משה ארנס, איציק מרדכי, דוד לוי, דן מרידור, כחלון, גדעון סער, ריבלין ורק לאחרונה ראינו את התרגיל המסריח של משבר הרכבת בשבת, שנועד לסלק מדרכו את ישראל כץ. גם את נאמנו ארדן הוא מאכיל מרורות. נתניהו היה הראשון לזהות שיש לו הזדמנות להיפרע מיעלון ולהרחיק אותו, ובחסות מסע ההסתה והשיימינג נגדו – הוא הדיח אותו.

****

ליעלון הוצע תיק החוץ. על פי שיטתם של אריק שרון ושמעון פרס – להישאר תמיד בגלגל, פעם למעלה ופעם למטה אך אף פעם לא להינתק ממנו, היה על יעלון לקבל את ההצעה ולהישאר בתפקיד, בעמדה מתאימה למאבק עתידי על ההנהגה.

יעלון קורץ מחומר אחר והוא החליט להתפטר. בפרישתו הוא הכריז על כוונתו להתמודד על הנהגת המדינה. יעלון הוא חבר הליכוד, ועדין לא הבהיר את כוונתו – להתמודד על ההנהגה מתוך הליכוד או להקים מפלגה חדשה. לדעתי, ברגע שהוא החליט לא להישאר בגלגל, המשמעות היחידה של החלטתו היא להתמודד מבחוץ. בתוך הליכוד, לנוכח מסע השיימינג וההסתה, הוא שרוף. לדעתי, יעלון שגה בכך שלא ניצל את המומנטום של ההתפטרות כדי להחליט על פרישה מיידית ולהכריז על התמודדות במסגרת פוליטית חדשה. שתיקתו הארוכה החלישה אותו, אך אני מקווה מאוד שבקרוב הוא יכריז על כך, ויצבור כוח.

יעלון הוא האיש המתאים ביותר בגלריית האישים במערכת הפוליטית והציבורית היום, להנהיג את מדינת ישראל. הוא משדר מנהיגות, יושרה, עוצמה, ערכיות ומחויבות בלתי מתפשרת לערכי הציונות, לביטחון המדינה, לדמוקרטיה, לשלטון החוק, לערכים ליברליים. הוא מבטא דרך מנהיגותית הפוכה לזו של נתניהו – דוגמה אישית, הצנע לכת, היפוכה של הראוותנות, הנהנתנות והרהבתנות שכה אפיינה את מנהיגי ישראל בשנים האחרונות – שרון, פרס, אולמרט, ברק ונתניהו.

הוא יכול למשוך את תמיכתם של אנשי ליכוד ו"ימין", שמזדהים עם עמדותיו הניציות ובה בעת מודאגים כמותו מן המגמות של הקצנה לכיוונים של גזענות, שנאת זרים, שנאת ערבים, שנאת שמאלנים, שנאת בית המשפט ושלטון החוק, ההולכים ותופסים מקום מרכזי הולך וגובר ב"ימין".

הוא יכול למשוך את תמיכתם של אנשי תנועת העבודה, הרואים בו את הרפתן מקיבוץ גרופית, הנאמן לערכי ההתיישבות העובדת, הקיבוץ, החקלאות, הצדק החברתי, והם מודאגים מן ההקצנה של מחנה ה"שמאל", ההולך ומושפע ממגמות שליליות של פוסט ציונות ואובדן האמונה בצדקתה של מדינת ישראל; ממגמות עייפות, תבוסתנות, הרמת ידיים במאבק על הארץ וכניעה לתביעות הערבים.

הוא יכול למשוך את תמיכתם של אנשי מרכז, שמתוך תפיסת עולם מרכזית הצביעו ל"יש עתיד" ו"כולנו", אך ידעו שבראש המפלגות הללו לא עומד אדם שקורץ מן החומר של הנהגה לאומית.

מן הראוי שיעלון יקים מפלגה שתשבור את משטר המחנות המיושן והבלתי רלוונטי של ה"שמאל" וה"ימין" ההולך ומקצין, הולך ונגרר אחר קצותיו ויוצר שיח של פלגנות, לעומתיות, סכסכנות ושנאה. מן הראוי שיעלון יקים כוח פוליטי שיבנה מחדש את הקונצנזוס הציוני הדמוקרטי, ויתמודד בשמו על הנהגת המדינה. 

איש השנה תשעה - בנימין נתניהו

איש השנה תשעד - בנימין נתניהו

איש השנה תשעג - יאיר לפיד

איש השנה תשעב - בשאר אסד

אשת השנה תשעא - דפני ליף

איש השנה תשע - ארדואן

איש השנה תשסט - אובמה

איש השנה תשסח - אולמרט

איש השנה תשסז - דניאל פרידמן

איש השנה תשסו - נסראללה

* "שישי בגולן"

מידי שנה, אני כותב לגיליון ראש השנה של העיתון "שישי בגולן", מאמר רחב היקף, שבו אני בוחר את איש השנה. מיהו איש השנה? האיש שמעשיו בשנה שחלפה השפיעו על חיינו יותר מכל אחד אחר, או איש המסמל את התופעה המרכזית של השנה. אין זו תחרות מלכת היופי, ואיני בוחר את האיש היפה ביותר או את האיש שאני מעריך יותר מאחרים. אני משתדל להיות אובייקטיבי, ולנטרל את הבחירה מהעדפותיי האישיות. ומה לעשות? בין אנשי השנה שבחרתי בעשור האחרון, לא כולם היו החבר'ה הנחמדים בשכונה, כמו למשל – השייך נסראללה, בשאר אסד וארדואן. השנה בחרתי, להבדיל, בנתניהו.

ותמיד יש משהו מתסכל בבחירה הזאת, ולא אחת אני תוהה אם לא ראוי לשנות את התפיסה, ולבחור כאיש השנה דמות מופת שהתבלטה באותה שנה; סמל חיובי, מישהו שהאיר לי את השנה. הגיליון המיוחד העוסק בטוב, העניק לי השנה את ההזדמנות הזאת; כפי שבקורסים בצה"ל, לצד החניך המצטיין נבחר חניך למופת, כך אבחר את האיש שהאיר לי את תשע"ה.

בקיץ שעבר, חווינו את מלחמת "צוק איתן"; חוויה קשה לכולנו ובראש ובראשונה לתושבי הדרום בכלל, ועוטף עזה בפרט. אך היה לחוויה הזו גם צד מואר – המלחמה הוציאה מן הנפטלין את תחושת הסולידריות הלאומית והחברתית, את הפטריוטיזם שיש המנסים להפכו למילה גסה ונלעגת. אומה שלמה התייצבה להגנה על יישובי הדרום המותקפים. החברה הישראלית שידרה לממשלה ולצה"ל – אנו מוכנים לספוג בעצמנו ירי טילים ככל שנידרש, כדי לשים קץ לירי על יישובי הדרום.

עם שלם נרתם למען אחיו המותקפים. החיילים בחטיבות הסדירות, שלחמו בגבורה ובנחישות תוך שמירה על מוסר הלחימה הצה"לי, חיילי המילואים שהתנדבו בהמוניהם, האזרחים שהתנדבו ותרמו, שאירחו את תושבי הדרום ואמצו את חיילי צה"ל. ההמונים שליוו לדרכם האחרונה את החיילים הבודדים. הייתה זו שעתה היפה של החברה הישראלית. בתשעה באב שעבר, בעיצומה של המלחמה, השתתפתי במפגש שנאמה בו רחלי פרנקל, זמן קצר לאחר ששכלה את בנה, שנרצח בידי מחבלים. אף היא, בדבריה, הביעה התפעלות מרוחו של העם, ושאלה שתי שאלות: האם זה אמתי והאם זה יחזיק מעמד? על השאלה הראשונה היא השיבה בביטחון מלא – זה אמתי. את השאלה השניה היא השאירה פתוחה.

זה לא החזיק מעמד. הרוח של השוליים הפנאטיים משמאל ומימין, שעשתה הכל כדי לחבל בסולידריות הלאומית בשעת המלחמה, הפכה לרוח השלטת בציבוריות הישראלית, בתקופת הבחירות האחרונות; מערכת הבחירות המכוערת ורוויית השנאה ביותר מזה עשרות שנים.

לאורך השנה, קיבלנו מפעם לפעם תזכורת מהישראלים היפים של "צוק איתן". תושבי הדרום הממשיכים בנחישות לקיים את מפעלם הציוני. האנשים שדווקא עכשיו עברו להתיישבות וקליטה ביישובי עוטף עזה. ויותר מכל – המשפחות השכולות ופצועי המלחמה, שדווקא הם, ששילמו את מחירה, המשיכו לבטא את האמונה בצדקת הדרך, את האמונה שקורבנם לא היה לשווא, את אותה נחישות והתלהבות שאפיינה את החברה הישראלית בזמן המלחמה.

גדי ירקוני, מרכז המשק של נירים, נפצע קשה בירי פצמ"רים על קיבוצו, כששני רעיו נפלו לידו. הוא איבד את שתי רגליו. עקבתי לאורך השנה אחרי מלחמתו בנכותו ובפציעה, בהשתאות ובהערצה. בכל הראיונות הרבים עמו, הוא הביע ביטחון ביכולתו להשתקם ולקום על הרגלים, אך תמיד העדיף לדבר על ענייני הכלל, על ענייני הציבור, על ענייני קיבוצו והאזור. וכשהוא קם והתחיל ללכת, התפטר חיים ילין, ראש המועצה שנבחר לכנסת, מתפקידו, וגדי התחיל לרוץ – לראשות המועצה. בחירתו לראשות המועצה, הייתה אחד האירועים המרגשים של השנה. גדי ירקוני הוא בעבורי הסמל של הישראלי היפה, איש הציונות, ההתיישבות והביטחון.  

* "ידיעות הקיבוץ"

ב-2 בדצמבר 2014, הטיל ראש הממשלה בנימין נתניהו פצצה פוליטית. הוא פיטר את שר האוצר יאיר לפיד ואת שרת המשפטים ציפי לבני, פירק את הממשלה, וטלטל את מדינת ישראל לבחירות חדשות ויקרות, מיותרות לגמרי, שנתיים בלבד אחרי הבחירות הקודמות.

גם היום, חודשים רבים אחרי המעשה, קשה להבין מה דחף את נתניהו לצעד הקיצוני הזה. נכון, הממשלה הקודמת לא הייתה קלה לניהול. נכון, לפיד ולבני, שני פוליטיקאים חדורי אמביציה אישית, ולבני חדורה באובססיה להיות ראש הממשלה, לא הקלו עליו. אולם לא היה בכך שום דבר השונה מהאופן בו מתנהלות הממשלות בישראל כבר שנים רבות. השסעים בחברה הישראלית והמבנה הפרלמנטרי-קואליציוני של ישראל, יוצר ממשלות לא קלות. האתגר של ראש הממשלה, הוא היכולת להנהיג את הממשלה וללכד אותה, על אף הבעייתיות הזאת. זה המנדט שנתניהו קיבל מן הציבור, וקשה לומר שהוא הצליח לממש אותו.

עם זאת, הייתה זו ממשלה שהובילה בהצלחה את מלחמת "צוק איתן", והחלה להוביל רפורמות חשובות ויפות בתחומי החינוך, הבריאות, המלחמה בעוני, הגיוס, הגיור ועוד. לא הייתה כל סיבה להפסיק את קיומה, זולת אופיו החשדני של נתניהו, חוסר הביטחון העצמי שלו ונטייתו לראות צל הרים כהרים. כל מיני שמועות קלושות על פוטש שמתכננים, כביכול, לפיד ולבני יחד עם החרדים להפלת הממשלה, הטריפו את דעתו של נתניהו, ותחושת הנרדפות הזאת הביאה אותו לגחמה הבלתי מוסברת, של פיטור השרים והפלת הממשלה. נתניהו, שהבליג על התנהגותם של השרים ליברמן ובנט במלחמת "צוק איתן", שבעודם יושבים בקבינט המלחמה הם תקפו את הממשלה ואת אופי ניהול המערכה ותפסו כותרות בהצעות פופוליסטיות בנוגע להתנהלותה הרצויה, נהג אחרת, בשל אותו פוטש שלא היה ולא נברא, או כפי שכונה בלעג "פוטש בננה".

החלטתו זו, טלטלה את החברה הישראלית לבחירות מיותרות, שהיו מן המכוערות שידענו מזה שנים רבות; בחירות לעומתיות, רוויות שנאה, השמצות והסתה. "אנחנו או הם" הייתה הסיסמה המשותפת לשתי המפלגות הגדולות, סיסמה שהיטיבה לבטא את רוח הבחירות.

מאחר והיו אלו בחירות בלי סדר יום, סדר היום היה אמון או אי אמון אישי בנתניהו. הוא עצמו הציג כך את הבחירות מראשיתן, וכך גם יריביו. המסר האידיאולוגי העמוק של יריביו היה "רק לא ביבי", או בשם החיבה "רקלוביבי".

הביטוי "יריביו" עלול לבלבל. לכאורה, היריב בבחירות היה "המחנה הציוני" בראשות הרצוג ולבני. למעשה, מי שעמד מול נתניהו היו בעיקר כלי התקשורת, ובראשם הבמות של נוני מוזס, "ידיעות אחרונות" ועוד יותר מכך, אתר ynet.

במערכת הבחירות עמדו, למעשה, זה מול זה בנימין נתניהו ונוני מוזס. מוזס ועיתוניו נתנו את הטון – טון של שנאה והסתה. לא שהפוליטיקאים שעמדו מול נתניהו היו ממלכתיים ואחראיים. זכור לרע מופע האימים של המועמדת לראשות הממשלה ברוטציה, שבו גידפה את נתניהו בגסות, בשידור חי בפריים-טיים של הערוץ השני בתכנית "מצב האומה", והגדירה את מטרת הבחירות: "להוריד את הזבל". אבל את עיקר המערכה ניהלה התקשורת.

הייתה זו תקשורת מגויסת במובן השלילי ביותר של המושג. מעבר להשתלחויות שלוחות הרסן בנתניהו ובמשפחתו, האסטרטגיה התקשורתית הייתה להציף את המדינה בשטף של ידיעות וכתבות המציגות את ישראל כאזור מוכה אסון, כמדינת עולם שלישית, שצעיריה בורחים לגרמניה (שבה המילקי אולי קצת יותר זול), כמקום שאי אפשר לחיות בו. המטרה – להמאיס את המדינה על האזרחים ולהביא אותם, ללא קשר להשקפת עולמם, לתובנה שכך אי אפשר להמשיך וחייבים להחליף את השלטון.

וגם נתניהו לא טמן את ידיו בצלחת. בעזות מצח, הוא הגדיר את המחנ"צ כ"מחנה אנטי ציוני", הגדרה צינית, שקרית ומסיתה. השפל היה בהקלטה ביום הבחירות, בה דיבר כאחרון הדמגוגים והמסיתים על הערבים הנוהרים לקלפיות, כדי לשלהב את היצרים ולעודד את נדידת תומכיו לקלפי. מיד לאחר הבחירות הוא התנצל על דבריו. הן הדברים שאמר על ערביי ישראל והן ההתנצלות היו ציניים. נתניהו אינו גזען, ובכל התנהלותו כשר וכראש הממשלה מעולם לא היה דבר שעלול להצביע על גזענות. אבל נתניהו יודע להיות ציניקן. דבריו על הערבים הנוהרים לקלפיות נבעה אך ורק משיקול אחד – הוא האמין שהאמירה הזאת תסייע לניצחונו, והמטרה קדשה בעיניו את האמצעים, גם את האמצעי של דמגוגיה גזענית. אני משוכנע שנתניהו תכנן מראש גם את ההתנצלות. הרי לא הייתה זו פליטת פה והוא גם לא אמר דברים שהוא מאמין בהם. הוא אמר את מה שהוא האמין שיקדם את מטרתו, ולאחר מכן התנצל. הדבר האחרון שניתן לומר על התנהגותו, היא שנתניהו נהג כראש ממשלה. לא כך נוהג מנהיג ממלכתי, לא כך מדבר מנהיג דמוקרטי, לא כך מתבטא מנהיג אחראי, לא היו בהתנהגותו לא הוד ולא הדר.

****

הגחמה של פירוק הממשלה והקדמת הבחירות, כמעט עלתה לנתניהו באובדן השלטון. עד הימים האחרונים, הסקרים הצביעו על מהפך. בימים האחרונים השתנתה המגמה והסקרים נבאו שוויון. ובסופו של דבר, זכה נתניהו לניצחון מכריע.

כיוון שנתניהו ויריביו כאחד מיקדו את סדר היום של הבחירות במנהיגותו של נתניהו - אילו התרחש מהפך, התוצאה הייתה מתפרשת בעיקר כהצבעה המונית נגד נתניהו ולכן ככישלון אישי שלו. מאותה סיבה, הניצחון מתפרש אף הוא, בצדק, כניצחון אישי של נתניהו.

רבות דובר על קמפיין ה"געוואלד" שניהל נתניהו בימים האחרונים של מערכת הבחירות, בהם התראיין בכל כלי תקשורת אפשרי, הזהיר שהשמאל עומד לנצח בבחירות ובקריאה נרגשת הצליח לעורר את מחנהו, לשנות את המגמה וכך הוא זכה בניצחון.

אולם בעיניי, הגורם המרכזי לניצחונו של נתניהו לא היה הקמפיין שלו, אלא הקמפיין נגדו. יריביו, ובעיקר התקשורת שהתגייסה נגדו, אבדו את הרסן ואת הבלמים. האופן שבו הם נהגו היה כל כך קיצוני, כל כך מלא ארס, כל כך בלתי אמין, שבשלב מסוים הוא החל לשמש כבומרנג. מי שרואה את "ידיעות אחרונות" ו-ynet מאז הבחירות, יכול להיווכח שגם נוני מוזס מבין זאת. המיאוס של הציבור מהקמפיין המכוער כל כך, הלך וגבר ככל שהבחירות התקרבו, ונתניהו היטיב לזהות זאת ובעיתוי מושלם נתן עוד דחיפה קטנה, וזכה בניצחון.

זחוח מהצלחתו ומהאמונה ששוב הוכיח שהוא קוסם, ניגש נתניהו להקים בתוך ימים, "עד פסח", את ממשלת החלומות שלו. אך במשך חודשיים תמימים, עד הרגע האחרון שהיה לרשותו, ניהל נתניהו מו"מ כושל, כטירון פוליטי, שבו תומרן בידי כל שותפותיו הקואליציוניות ואח"כ בידי שרי מפלגתו ואפילו ח"כים הזויים מהשורות האחוריות בסיעתו, ומצא את עצמו עם קואליציה שברירית בת 61 ח"כים, מסוכסכת ומפולגת לא פחות מקודמתה. פתאום, חלומו הרטוב הוא לצרף לממשלתו את המחנ"צ, אחרי שבמסע הבחירות שלל כל אפשרות לשיתוף פעולה עמם, בטענת "התהום האידיאולוגית" הרובצת ביניהם. תחת הקוד "המחנה הלאומי", נכנע נתניהו לתביעות המפלגות החרדיות האנטי לאומיות, טמן עמוק בבוידם את חוק הלאום, שמחלוקת על ניסוח סעיפיו הייתה כביכול הטריגר לפירוק הממשלה הקודמת, ובלם חוקים לאומיים מובהקים בנושא הגיור והגיוס.

במבט לאחור אפשר לסכם את צעדיו הפוליטיים של נתניהו בתשע"ה, כפירוק הממשלה מתוך גחמה, טלטול המדינה למערכת בחירות רוויית ארס שפגעה קשות בלכידות החברתית, כדי להקים ממשלה חלשה יותר מקודמתה, פחות טובה ממנה וקשה יותר לניהול.

****

במישור המדיני, הנושא המרכזי שבו עסק נתניהו הוא הגרעין האיראני. וכאן, איני שותף לביקורת הנמתחת עליו.

לטענת מבקריו, נתניהו העמיד כמטרה העליונה שלו מניעת הסכם עם איראן, ולא השיג אותה, ולכן זהו כישלון שלו.

הטענה הזו אינה נכונה ואינה הוגנת, ממספר סיבות. ראשית, מניעת הסכם אינה מטרת-על. המטרה היא מניעת התחמשותה של איראן בנשק גרעיני. אמנם ההסכם עם איראן הופך אותה למעצמת-סף גרעינית ומסייעת מאוד לתכנית הגרעין האיראני, אולם יש עוד אפשרויות שונות למנוע את הפצצה האיראנית, כך שאי אפשר לומר שמטרת העל לא הושגה.

אולם הביקורת אינה הוגנת גם מסיבה נוספת; ישראל אינה מעצמת העל העולמית, ויכולתה להשפיע מוגבלת. כאשר נשיא ארה"ב היה נחוש כמו טיל מונחה מדויק להגיע להסכם עם איראן בכל מחיר, היכולת של ישראל למנוע זאת, כמעט בלתי אפשרית.

מראשית הדרך, עמדו בפני נתניהו שתי אסטרטגיות-על אפשריות. אסטרטגיה אחת היא הצבאית, השמדת מתקני הגרעין האיראני בפעילות צבאית ישראלית. אסטרטגיה שניה היא המדינית – הפעלת לחץ על הקהיליה הבינלאומית, כדי שתפעיל על איראן סנקציות כלכליות קשות, תחת איום מוחשי בפעולה צבאית, ולהביא את איראן לשולחן המו"מ ושם לכפות עליה לבטל את תכניתה הגרעינית. נתניהו בחר באסטרטגיה המדינית.

יתכן שהייתה זו טעות. יתכן שצריך היה לראות את הנולד, ולהעדיף את האופציה הצבאית. אולם מי שמתנגד לאופציה הצבאית ותוקף את נתניהו על תוצאות בחירתו, נוהג בחוסר יושרה ובחוסר הגינות.

בחכמת הבדיעבד, יתכן שהבחירה האסטרטגית של נתניהו באופציה המדינית הייתה שגויה, אולם כאשר אנו בוחנים את החלטתו בזמנה, הייתה זו הבחירה הנכונה. בעיקרון, יש לראות במלחמה את האופציה האחרונה, שתמיד ראוי להעדיף עליה אופציות אחרות, ולנסות לפעול בדרכים חלופיות. הגישה הזאת מאפיינת מאוד את נתניהו, שמעדיף להימנע מצעדים צבאיים, ואפילו למבצע "צוק איתן" הוא הוציא את צה"ל רק אחרי שמוצו עד תום כל הניסיונות להימנע ממנו. פעולה צבאית נגד איראן עלולה היתה לגבות מחיר כבד, בשל התגובה הצפויה של איראן, בליווי הפעלה בו זמנית של חיזבאללה מלבנון וחמאס מעזה. כל זאת, בבידוד בינלאומי וללא קונצנזוס לאומי. המחיר הזה כדאי ומוצדק אם האלטרנטיבה היא איראן גרעינית, אך הוא אינו מוצדק, אם יש אלטרנטיבה מדינית.

נתניהו היטיב להוביל את האסטרטגיה המדינית, שהניבה הישגים אדירים. הוא הצליח להעלות את סכנת הגרעין האיראני לראש סדר היום העולמי ולסחוף את העולם להטלת סנקציות חריפות על איראן. הסנקציות פגעו באיראן פגיעה קשה, שגרמה לה לגשת למו"מ. נתניהו הצליח להשיג את ההישגים הללו, חרף העובדה שגורמים ישראליים, ובהם בכירי מערכת הביטחון, חיבלו במדיניותו בכך שעמעמו באופן משמעותי את האיום בפעולה צבאית, שהיה מנוף מרכזי להצלחת המסלול המדיני.

המטרה המוצהרת של המו"מ, הייתה להפסיק את תכנית הגרעין. כאן הכל השתבש, כאשר כבר בראשית המו"מ, בעמדת הפתיחה שלו, אובמה ויתר על הדרישה הזאת. האיראנים, שקלטו במהרה שהפרטנר למו"מ עמם חותר להסכם בכל מחיר, השכילו לתמרן אותו להסכם מינכן ב', הסכם הכניעה לאיראן.

במצב הזה, אסור היה לנתניהו לתת לגיטימציה להסכם. נתניהו גילה אומץ לב מדיני ופוליטי כאשר בחר להתעמת עם אובמה, להציג את ההסכם במערומיו, לפני חתימתו ואחריה. בצדק הוא נאם בפני בתי הנבחרים כדי להציג את עמדתה של ישראל. בצדק הוא המשיך לתקוף את ההסכם וסירב לקבל פיצוי אמריקאי כדמי שתיקה והשתקה לפני ההצבעה בקונגרס.

האשמתו של נתניהו בכך שנאומו בפני בתי הנבחרים נבעה מצרכי הבחירות בישראל, הייתה טענת שווא מכוערת ומסיתה. במקום לתת לראש הממשלה גיבוי מקיר לקיר, העדיפו  מתנגדיו, משיקולים אלקטורליים נטו, להתקיף אותו ולהפריע לשליחותו. הטענה נגד נתניהו, שבהמשך מאבקו נגד ההסכם הוא מאבד את האופציה לפיצוי ישראל בידי הממשל, מגוחכת וילדותית.

נתניהו יודע שהסיכוי להשיג בבתי הנבחרים רוב מיוחד שיתגבר על הווטו הנשיאותי – אפסי. אולם יש משמעות רבה לכך, שיהיה רוב מוסרי בעם האמריקאי ובבתי הנבחרים נגד ההסכם. הדבר חיוני להמשך המאבק נגד הגרעין האיראני, הוא חיוני לדרישה מארה"ב לפעול נגד ההפרות האיראניות של ההסכם, וההסכם יופר, הרי אף בר דעת אינו קונה את הבדיחה על "גרעין איראני לצרכי שלום". הוא חיוני להשגת חבילת פיצוי ביטחונית ומדינית בזכות, ולא בחסד; לא כדמי שתיקה, אלא בשל הפגיעה החמורה של ארה"ב בביטחונה של ישראל, בת בריתה הקרובה. ויש לזכור, לכהונתו של אובמה יש מועד תפוגה, והמאבק נגד ההסכם חיוני מאוד במחשבה קדימה, על הבוקר שלמחרת הבחירות הבאות בארה"ב.

****

זו השנה השניה ברציפות שבה נתניהו הוא איש השנה. בתשע"ד, היה זה בזכות מבצע "צוק איתן". שנה היא זמן קצר מכדי לשפוט את המבצע, אולם דבר אחד ניתן לומר בוודאות – השנה שאחרי המבצע, הייתה השקטה ביותר מאז שנת 2000, שקטה לאין ערוך יותר מכל שנה שקדמה לה, אף שגם היום הגבול אינו שקט לחלוטין.

המלחמה יצרה, לראשונה, הרתעה משמעותית כלפי חמאס. אם המגמה הזאת תמשך גם בשנים הבאות, ניתן יהיה לסכם את "צוק איתן" כהצלחה גדולה.

מלחמת "צוק איתן" התאפיינה בסולידריות לאומית ולכידות חברתית יוצאות דופן. במקום למנף את ההישג לחיזוק החברה הישראלית, להידוק הסולידריות בתוכה, קלע נתניהו את מדינת ישראל למערכת בחירות קשה וסוערת, שפגעה קשות בחברה הישראלית. הבחירות המוקדמות והמיותרות פגעו במאבק נגד הגרעין האיראני. אלמלא הבחירות, נתניהו היה נואם בפני בתי הנבחרים כאשר כל המערכת הפוליטית הישראלית תומכת בו ומגבה אותו. אלמלא הבחירות המוקדמות והמיותרות, ניתן היה בשנתיים שנותרו להשלמת הקדנציה, להמשיך בהצלחה את הרפורמות שהוחל בהן.

אבל ההחלטה האומללה והקפריזית של נתניהו לפרק את הממשלה ולהקדים את הבחירות, הזיקה לאינטרס הישראלי מכל כיוון אפשרי.

החלטה זו מצד אחד, והניצחון של נתניהו בבחירות, מצד שני, הפכו אותו לדמות המשפיעה והמשמעותית ביותר בישראל בשנת תשע"ה, לטוב ולרע, ולכן בנימין נתניהו הוא איש השנה תשע"ה.

איש השנה תשעג - יאיר לפיד

איש השנה תשעב - בשאר אסד

אשת השנה תשעא - דפני ליף

איש השנה תשע - ארדואן

איש השנה תשסט - אובמה

איש השנה תשסח - אולמרט

איש השנה תשסז - דניאל פרידמן

איש השנה תשסו - נסראללה