בסרטים יש תמיד אזהרה לפני שמגיע טוויסט דרמטי בעלילה. לפעמים זו מוזיקה קודרת, לפעמים זווית צילום שונה שגורמת לדריכות אצל הצופה.

חבל שבחיים אין שום אזהרה.

דמיינו את הסצנה הבאה: יום חמישי. ארבע אחר הצהריים. זוג בגיל העמידה יושב בסלון ביתם שטוף האור והממוזג. ליתר דיוק, היא שוכבת על הספה הדו-מושבית החביבה עליה שמכילה את גופה כמו רחם שנוצקה בדיוק בשבילה, והוא שרוע על הספה ממול. הם צופים בפרק מסדרה. פארגו. פרק 3. 

אם יש ברקע מוזיקה דרמטית אז היא מגיעה מהטלוויזיה. אין שום מצלמה שמשנה זווית.

הוא אומר בקול רגיל למדי: לג' הייתה תאונה. 

ג' הוא הילד הצעיר שלהם. השלישי. ג'. 

היא קופצת מהספה כמו מתעמל אולימפי. לג' הייתה תאונה, הצעקה שלה ספק שואלת ספק מצהירה את מה שהיא כבר יודעת. 

מה קרה, היא שואלת, מה קרה. 

אני לא יודע, בן הזוג עונה באותו קול רגיל. אחר כך הוא יספר לה שהוא ניסה לשמור על קול רגיל כדי לא להבהיל אותה. 

הוא שלח לי הודעה בווטסאפ, בן הזוג אומר, כתב שהיתה לו תאונה.

ואז מגיעה תמונה. כל החלק הקדמי של הרכב מעוך. הפגוש נפול. פנס שבור. כריות אוויר מדולדלות שוכבות על הפאנל הקדמי. 

היא מתארגנת בשניות. מחליקה שטר אדום לארנק. אוספת בקבוק מים מהמזווה. 

הם עדיין לא יודעים לאן הם נוסעים אבל הם כבר בדלת, והיא חושבת - אם ג' שלח הודעה בווטסאפ הוא כנראה מרגיש מספיק טוב בשביל לשלוח הודעה. מהדרך הם מתקשרים, אבל ג' לא עונה. הוא לוחץ על כפתור דחייה. היא דווקא נרגעת. מפתחת לעצמה תיאוריה אופטימית: ג' עסוק בהחלפת פרטים. אילו הטלפון היה בידיים של מישהו אחר הוא היה נותן לו לצלצל ולצלצל עד שהיו מגיעים לתא הקולי. או שהיה עונה מיד. ואין דבר גרוע יותר מקול זר שעונה לטלפון של הילד שלך. בעיקר אחרי שהוא הודיע שהייתה לו תאונה. 

ביציאה מהישוב הם בדילמה. לפנות ימינה או שמאלה. הם מנחשים את הכיוון, וכעבור דקות ספורות מגיעה ההודעה עם מיקום התאונה. הם ניחשו נכון. נותר רק להגיע למקום, והזמן מתארך. כל דקה נמשכת חמש. כמו אצל רופא שיניים. כמו בשיעור התעמלות משעמם ומפרך. וזה לא עוזר כשמסתכלים על השעון.   

רוב הדרך הם שותקים. מכונסים בתוך עצמם. ועל מה יש לדבר ברגעים כאלו. לפני דקות ספורות הם צפו ברוצחים טלוויזיונים, ופתאום הכביש מתממש מול עיניהם בפלצות מעוררת חלחלה. כך נראה רוצח אמיתי. 

חולפות עוד כמה דקות וג' סוף סוף מתקשר. אני בסדר, הוא אומר, וחוזר ומאשר, אני בסדר. לא קרה לי כלום. רק האוטו הלך. 

הם נושמים לרווחה. התסריט האופטימי הופך למציאות. בסרטים זה לא היה קורה, אבל למי אכפת. 

היה פקק, ג' אומר. לא הספקתי לבלום בזמן. תאונת שרשרת הוא אומר. אבל התיאורים לא רלוונטיים. היא שומעת רק אני בסדר אני בסדר אני בסדר.  

הם מגיעים מהכיוון ההפוך. צריכים לחלוף על פניו ולנסוע עוד כמה קילומטרים עד שיוכלו לבצע פניית פרסה, והם טועים בדרך, וטועים שוב. אבל הם כבר ראו אותו יושב במכונית ומדבר בטלפון ולא היה שם דם או זכוכיות שבורות. ואז הם לידו. באמצע האוטוסטרדה. וסוף סוף מגיע החיבוק. והבדיקה - כמו ברגע שהוא נולד כשהיא ספרה חמש אצבעות בכל יד ורגל, היא בודקת שאין שריטות או חבלות או סימנים לפגיעה פנימית.

היא יודעת שחייב להיות משהו. לא ייתכן שתאונה כזאת עם כריות אוויר עוברת בלא כלום. 

תראי, ג' אומר, נשרטתי באצבע.

היא מסתכלת. זה חתך קטן. נראה כמו Paper cut. 

עכשיו את לא יכולה להגיד שיצאתי בלי שריטה. ג' מחייך. 

באמצע האוטוסטרדה, על אי תנועה שמופרד מהכביש המהיר באמצעות בטונדות גבוהות יושבים אבא ואמא וג' על מחצלת שהוציאו מתא המטען של הרכב ההרוס. הם מחכים לגרר ומנתחים את מה שהיה. מדברים. ומדברים.

הם יושבים שם במשך שעתיים. האמא מצטערת שהביאה רק בקבוק מים אחד. הם כבר מיובשים, ועייפים, ומלוכלכים מפיח של מכוניות שחולפות לידם במהירות מסחררת. 

אופנוע גדול עוצר לידם. ברגע הראשון הם חושבים שזה שוטר, אבל הוא לא לובש מדים, רק בגדים בצבע של מדים. 

הוא מרים את הקסדה ומתחת הוא לובש מסיכה כחולה שמכסה את כל פניו. על העיניים יש לו משקפי שמש כהים. 

המסיכה זזה כשהוא מדבר. הכל בסדר, הוא שואל, אתם צריכים עזרה. 

המחווה שלו מרגשת אותם. הם לא יודעים מי הוא. אף פעם לא יידעו, הרי לא ראו את פניו וספק אם יוכלו לזהות אותו לפי הקעקועים, מעיל העור השחור או המגפיים.

למחרת הם מגלים שקרובת משפחה עברה שם במקום התאונה וזיהתה אותם. היא לא חשבה לעצור או אפילו לצלצל לשאול אם הם צריכים משהו, רק למחרת, הסקרנות בערה בה והיא התקשרה לברר מה קרה.

אבל זה לא משנה. זאת לא השעה להתחשבנויות קטנוניות. חוויה כזאת משנה לגמרי את הפרספקטיבה. 

אחותי אומרת - זאת היתה טבילת האש שלו. כולנו עברנו את זה. היא מספרת לי על התאונה הראשונה שלה. 

חמותי, שהיא אישה מאמינה, נוהגת לומר: שאלוהים יבהיל ולא יעניש. אני לא מאמינה באלוהים, אבל נבהלתי כהוגן. כשאני כותבת את השורות האלו 48 שעות אחרי, הצוואר שלי עדיין תפוס. ג' בסדר. אני עדיין לא מאמינה שהוא יצא ככה, כמעט בלי שריטה.