מכירים את זה שנתקע לכם שיר בראש? או שזה קורה רק לי?

בדרך כלל מדובר בשורה מסוימת שמתנגנת בראש שוב ושוב ושוב ושוב עד שבא לי להטיח את הראש בקיר כדי שזה יפסיק. 

יש שירים כאלו שכותבים אותם עם תוספת דביקות. אני לא מתכוונת לדביקות קיטשית, אלא לדבק דבק. סלוטייפ למשל או דבק מגע. ברגע שהשירים האלו יוצרים מגע עם האוזן הם לא עוזבים. כמו וירוס.

למשל מוזיקת ההמתנה של בנק לאומי. יצא לכם לשמוע את זה פעם? הו, האימה. שיר וירוס קלאסי. הוא נדבק למוח כמו קרציה ושותה לי את השפיות עם קשית. לאט לאט. תו אחרי תו. טו לו לו לו לו! 

בזומבה יש הרבה שירים כאלו, ואם המדריכה משמיעה לקראת סוף השיעור אחד מהשירים האלו אני יוצאת מהר החוצה תוך כדי זמזום של שיר אחר כי אחרת זה אבוד. הלך עלי למשך שעות. קרוב לדרך השלום, הלילה לא עושים חשבון. אוף. כמה שאני שונאת את השיר הזה, ודווקא הוא נדבק אלי כמו שנעל נדבקת למדרכה כשדורכים על מסטיק, וכמה שמנסים להשתחרר יש סיבים ארוכים כאלו של גומי שלא מתנתקים ולא מתנתקים ובא לי למות. בחיי, בא לי למות רק כדי לא להדבק לשיר הזה.

ד"ר אוליבר סאקס ז"ל שהלך השבוע לעולמו (איזו אבידה!) כתב ודיבר כל כך יפה על הזיות מוזיקליות, וגם אני מנסה למצוא משהו יפה בשורה המעצבנת שמתנגנת לי בתוך הראש, אבל אני מוצאת רק הסחת דעת. הטרדה. 

אני לא יודעת אם יש שיטת עינוי כזאת באמצעות מוזיקה, אבל היא בוודאי עשויה להיות יעילה, וכמובן שפחות מלכלכת מכל שיטות העינויים הקלאסיות. להשמיע לטרוריסט באוזניות כמה תיבות מוזיקליות שחוזרות על עצמן בלופ. לא ייקח הרבה זמן לפני שהוא יודה איפה הטמין את הפצצה. 

אבל מה שיותר גרוע מהמוזיקה אלו המילים. אני לא יודעת אם זה רק אצלי. אשמח מאד לשמוע אם שמעתם או חוויתם תופעה דומה.

זה קורה לי רק בלילה. בחלומות. אני חולמת על מילים. בדרך כלל צירוף של שתיים או שלוש מילים. לעיתים מדובר בצירוף של שתי מילים שאין ביניהן שום קשר. לפעמים צירוף מילים ידוע שאין לו שום פשר. כלומר, שום פשר עבורי. חובצות חמאה, למשל. היה לי לילה אחד שכל הלילה חלמתי את המילים האלו. חובצותחמאהחובצותחמאהחובצותחמאה. בשלב כלשהו של הלילות המילוליים הללו אני מתעוררת מרוב הרעש שהמילים עושות לי בראש, וכשאני נרדמת שוב אני נופלת בחזרה לתוך הסיוט. חובצותחמאהחובצותחמאהחובצותחמאה. אלו רק המילים שמהדהדות לי בראש. אין תמונות. גם אין חושך או לבנוניות (או אובך). יש רק תוהו ובוהו מילולי. אני קמה בבוקר עייפה מאד ותמהה למה דווקא המילים האלו? מה הן מסמלות? מה הן רוצות לרמוז לי?

אם תת המודע שלי מנסה לומר לי משהו אז זה לא עובד. אין לי מושג מה המסר שטמון בחובצות חמאה, גם אחרי שחקרתי את הנושא מכל הכיוונים שיכולתי להעלות על דעתי (ספרים, תמונות, אנגרמות).  

לפני כמה לילות זה היה peripheral devices. כל הלילה שמעתי את שתי המילים הללו נאמרות לי בתוך הראש. שוב ושוב ושוב. חשבתי שאני משתגעת. ואז, כשהתעוררתי, התחילה להתנגן לי בראש שורה מתוך שיר שהבן המוזיקאי כתב כמתנת יום הולדת לאחיו הצעיר חובב משחקי המחשב, למוזיקה של אחד המשחקים המפורסמים: היום יום הולדת, אתה בן עשרים, נראה לי, כן. שוב ושוב ושוב.

לפחות הפעם הבנתי את המסר. הוא היה שקוף לגמרי. ישיר. אלו הגעגועים. שמתי לב כבר מזמן שהגעגועים מתגברים באופן אקספוננציאלי דווקא כשהפגישה מתקרבת. מחר הבן מגיע לביקור כך שזה לא מפתיע שאני נדבקת אל המילים שלו. 

אני חושבת שתופעות הפסקול המילולי והמוזיקאלי קשורות איכשהו לגיל המעבר. הן תוקפות אותי ביתר שאת בתקופות מסויימות בהן אני מרגישה הורמונלית במיוחד. בעיני (באוזני?) התופעות האלו הרבה יותר מתישות מהתופעות הקלאסיות של גיל המעבר כמו גלי החום או העצבנות או הרחפנות. 

אני סובלת בשקט. כלומר, אני סובלת מרעש נוראי אבל הכל פנימי. בתוך הגוף.

אני מתנחמת בעובדה שמדובר במשהו זמני (כמו כל החיים...) אני יודעת שזה יעבור ואחר כך תגיע תקופה של שקט מבורך, רוגע ושלווה עוצמתית.

כבר חוויתי את הצלילות שמגיעה אחרי שהמוזיקה נפסקת. המוח שלי עובד טוב יותר. מהר יותר. חד יותר. החשיבה שלי בהירה, חפה מלחצים. אני חושבת שזו המתנה שמגיעה עם גיל הבלות, כי תמיד כשמשהו מסתיים משהו אחר מתחיל.

במשך תקופה ארוכה היה לי קשה להשלים עם אי-הפריון. לא ידעתי איך להגדיר את עצמי בלי היכולת להרות. עכשיו אני מחכה בקוצר רוח לרגע שהכל ייגמר. המחזור וגם המוזיקה הטורדנית יישטפו החוצה מגופי, ואני אהפוך לזקנת השבט. חכמה, חייכנית ומאירה.