הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

עד היום מצאתי את עצמי בסיטואציה הזאת מספר לא קטן של פעמים. מספר די מפתיע אפילו.

לרוב בעמידה או בישיבה, במקרים נדירים יותר אפילו במאוזן. אחד מהמצבים הבודדים שלא זכור לי שנוח כל כך להגיע אליהם כשאתה שוכב.

בד"כ כלל הרקע היה מסיבה ומיותר לציין שקצת אלכוהול גורם לאנשים לעשות דברים שהם לא היו עושים כשהם פיכחים, בטח שלא כשיש אנשים אחרים בסביבה. אפילו שאלה לרוב עסוקים בלעשות שטויות משל עצמם, אהמ... שלא לדבר על אלה המרעישים במיוחד.

זה התחיל תמיד בקטע כיפי שכזה. כיף קטן וטהור ותמים, שום דבר מעבר. אבל לאנשים יש נטייה להשתעמם מהר מדברים פשוטים וגם אם אתה עושה משהו בצורה מאוד טובה, יצפו ממך ליותר.

איפשהו באמצע הייתי עוצר לשנייה ומהסס, חושב אם כדאי לי לקחת בכלל את היוזמה הזאת מרצוני החופשי. אם יש טעם. כי למה לעבור לשלב הבא? מה רע בשלב הזה? נחמד ונעים ולא מסוכן ולא כלום. כמו שאני אוהב. בטוח.

אנשים אחרים לא אוהבים הססנות. הייתי מקבל מבט חצי פוזל שכזה, כמעט מעליב, ספק נעלב, ופה ושם אפילו שאלה שהייתה מערערת אותי לחלוטין. דווקא השאלה הפשוטה הזו, הכמעט לא שאלתית... ועוד עם חיוך צמוד אליה לרוב.

"נו...?"

אז נלחצתי

והייתי מתחיל לעשות שטויות ובושות לעצמי

ולרוב זה היה מסתיים בכך שהייתי קם (אם לא עמדתי עד אותו רגע) (... ולהתעלם מהעובדה שברגע שהעניינים התחממו מעט, מטבע הדברים שלעמוד היה חלק מהסיפור...) ומתחפף באלגנטיות, ממציא איזשהו תירוץ מפגר שחבר שלי ראה את האקסית שלו והוא צריך כתף תומכת, בעיקר אחת שתנגח אותו ותמנע ממנו לעשות שטויות. איכשהו מישהו אחר תמיד היה תופס את המקום שלי, מחליף אותי כאילו מעולם לא הייתי קיים בכלל, וממשיך מהנקודה שבה הפסקתי. לפעמים טוב יותר ממני (נבלות שתמיד אקנא בהם) ולפעמים ה-ר-ב-ה פחות טוב (בוסט קל לאגו), אבל זאת לא הפואנטה. הם בשיא הטבעיות זרמו באופן שמעולם לא זרמתי אני. ואגב, מעצבן לדעת שכל כך קל להחליף את מקומך...

פחדתי

עשיתי הכל כדי לא להיפגע. כדי להישאר במוכר והטוב.

התבאסתי בסופו של דבר, אבל הרגשתי תמיד שזאת הבחירה הנכונה.

אבל היום שוב קפצה בפני הזדמנות שכזאת

ושלא כהרגלי, פשוט זרמתי איתה.

אולי בגלל שהייתי עייף מדי ולא היה לי כוח להתנגד. אולי בגלל שנמאס לי מחוסר האקשן בחיים שלי לאחרונה.

"מה הדבר הכי נוראי שיכול לקרות?" חשבתי לעצמי, מעלה בראשי את כל הפעמים ששאלו אותי את אותה השאלה. דמיינתי דברים מחרידים, נוראיים ומזוויעים. דברים שאם הם היו קורים כנראה שלא הייתי חוזר על הטעות הזאת יותר לעולם בחיי. אבל התעלמתי מהם ובכל זאת זרמתי עם מה שהרגיש לי נכון. ועברה דקה, ועברה חצי שעה, ושום דבר מהדברים המזעזעים לא התממש. והיה לי כיף. ונהניתי. הייתה הרמוניה כזאת של שני גופים שחיים את ההווה, שמתאימים ומסתגלים אחד לשני בקצב אחיד, בקצב משתנה, לאט, מהר...

אז נכון שהיו לי פיקשושים קטנים פה ושם. מהסוג שתמיד פחדתי שיהיו. אפילו היו כמה רגעים קטנים שבהם ממש קפאתי כמה שניות ולא היה לי מושג מה לעשות עם הידיים שלי. אבל הסתדרתי, וגיליתי שאני יודע לעשות עם הידיים שלי יותר ממה שחשבתי שאני מסוגל ^^

חוצמזה, מי שלא יתאמן בדברים האלה לעולם לא יוכל להשתפר, נכון? זה לא משהו שאפשר לקרוא במדריך או בספר. מקסימום לראות באינטרנט, וגם אז מדובר רק במכה כואבת לאגו כשתבין שאתה לא מרשים כמו שחשבת שאתה.

אחרי היום אני מרגיש מוכן.

אני מרגיש שזה נכון, שמותר לי.

שזה אפילו די נחמד.

איזה אידיוט הייתי עד היום. לחשוב שפספסתי כל כך הרבה רגעים שכאלה. לחשוב שאילולא היום, עוד הייתי מפסיד אינספור.

לא עוד אעצור את עצמי מלהמשיך ולהתקדם. החלטתי.

אני מאמץ אל החיים שלי את החוויה של היום.

ראיתי שאני יכול. תשמחו בשבילי, ותלמדו בשבילכם.

השלב הבא לא יחכה לכם לנצח אתם יודעים...

אז מהיום, אני מתחיל לשחק Guitar Hero ברמת Hard.

ואף אחד לא יעצור אותי.