הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

אני קורא את "אלים אמריקאים" של ניל גיימן.

באוטובוס, לפני שירדתי בתחנה שלי, סיימתי בדיוק לקרוא עוד פרק. לורה אמרה לצל משהו על איך שהוא לא באמת חי. שהוא מעין חור בחיים האלה.

ירדתי מהאוטובוס והלכתי שתי דקות לתחנה השנייה ועמדתי וחיכיתי לאוטובוס. לא הרגשתי כשהמחשבות שלי התחילו להתערפל ולשקוע בכבדות לשום מקום. לאט לאט התחלתי לשים לב מה קורה מסביבי. יש ערפל בעיר. אין ריח ולא חם לי ולא קר לי, למרות שנראה לי שקריר. הסתכלתי על כל המכוניות שנסעו בצומת וחלפו על פני בכביש. "אורות ותו לא" חשבתי לעצמי בחוסר התלהבות. העולם התעמם והרגשתי פתאום שכל מה שמסביבי נהיה סמיך. החיים האלה לא היו מורכבים מחומר שניתן לחוש אותו, אלא אך ורק מריצודים של אור, מקרניים שנעו באופן ברור ביותר בתוך הערפל. קרניים שבערפל התהוו להן התחלה, אמצע וסוף. הן היו כל כך מוחשיות שהיה אפשר בטח לסגור אותן בקופסא ולשמור אותן שם. האור שלא זז בתוך הערפל היה סינוורים של מכוניות שהאירו ישירות עלי. מעגלי אור חזקים שהסתירו את מה שמאחורם והיו יישויות אחרות, נפרדות ושונות לחלוטין מקרני האור שזחל בתוך הערפל. מלבד האור היה קול, אבל גם הוא הרגיש כאילו הוא מגיע ממקום רחוק מאוד. אולי הערפל חסם גם אותו. הרגשתי כאילו אני לכוד בתוך עולם של אור ורעש. בתוך תמונה שמתחלפת לאיטה לתמונה אחרת, ועוד אחת, ועוד אחת. תמונה היא מה שמקבלים כשמקפיאים סרט. חותכים רגע ממנו. תהיתי לעצמי מה מתקבל כשמקפיאים צליל. איך בכלל יכול להתקיים כזה דבר. צליל קפוא. רגע קפוא עבור חוש השמיעה.

מלבד זאת לא היה כלום. שאר החושים האחרים שלי כאילו לא היו קיימים והאנשים היו רק תפאורה חסרת חיים. לא היה שום דבר אחר חוץ ממני. ואני הייתי כבד וסמיך כמו הערפל וכל הדברים האחרים שהקיפו אותי ולא באמת חייתי. הייתי חור בחיים האלה, שבעצמם לא היו ממש חיים.

חשבתי לעצמי כמה מוזרה ההרגשה הזאת ואולי אני מאוד עייף, אבל לא הייתי עייף בכלל. אני יושב כאן עכשיו וכותב את המילים האלו ואני לא עייף בכלל.

ואז נזכרתי בספר.

כשאני קורא ספר שמרתק אותי אני נכנס אליו והופך להיות חלק ממנו. זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה לי וכנראה גם לא האחרונה. אני מעכל את הספר לתוכי, עד לפרטים הקטנים כמו סגנון הכתיבה וצורת המחשבה. אולי אפילו הדרך שבה הסופר רואה את החיים האלו, לא יודע. זה לא משהו קבוע, אלא בא בהתפרצויות פתאומיות. אחרי שאני קורא ספר של אתגר קרת למשל יכול להיות לי שבוע שלם שבו אני חושב על סיפורים קצרים בסגנון מאוד דומה.

אני מפסיק להיות עצמי לכמה זמן. ממש בגבול של פיצול אישיות. זה לא מרגיש כאילו אני האמיתי מסוגל בכלל לכתוב בצורה כזאת באופן נורמטיבי.

אני חווה את החיים של אדם אחר כמו שאני רואה אותם. לא ממש בטוח איך לנסח את זה, אבל אני מאמץ לעצמי דמות אחרת.

אפשר להתחיל לנהל פה מונולוג שלם על אסקייפיזם, אבל תרשו לי לברוח מהרעיון.

ואני חושב שזה מוזר, והתחשק לי נורא לכתוב את הכל כשאני במצב הזה. אז הנה. עכשיו אני מחכה לשלב שבו אני אחזור להיות עצמי שוב. אולי ברגע שאני אוכל משהו טעים.

ננסה לכתוב פוסט כיפי בקרוב.

אולי אני בעצם כן קצת עייף...

אגב, ספר מצוין בינתיים.

פילו