הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

כן, כמו שהכותרת מרמזת, הפוסט הזה הוא ההמשך של הפוסט הקודם. פשוט הבנתי שבני אדם הם יצורים מטופשים שכשהם רואים כמות גדולה של מלל הם לא יכולים להפריד אותה לכמה חלקים קטנים ולעיסים אז צריך לעשות אז זה בשבילם כדי שיקראו ויעריכו את הפוסטים הארוכים שלי דמאט (= 

פילו הקצין והשורה הקדמית בהופעה של לינקין פארק!

ביום שני הייתה ההופעה של לינקין פארק.

ביום ראשון החלטתי בספונטניות שבא לי לעשות משהו מגניב וקניתי כרטיס להופעה ^^

נסעתי ישר מהבסיס באוטובוס שאני בטוח שהאריך לי את הנסיעה פי 3 ופגשתי נער שגם נסע להופעה ומאוד עזר לי עם להבין לאן לעזאזל אני צריך להגיע ואיך וקראו לללווו... =P אה, גור! והוא הזכיר לי את גורי אלפי במראה שלו (=

הגענו לתחנת הרכבת שליד פארק הירקון והחלפתי את המדים שלי ללבוש אזרחי בשירותים הציבוריים שם.

משהו שאני מקווה שאני לא אצטרך לעשות יותר לעולם I'=

התיק שלי היה אחושרמוטה כבד וכבר באותו רגע הבנתי שאני לא רוצה יותר לעולם לבוא עם חפצים אישיים להופעות.

הגענו למתחם ההופעה, נפרדתי מגור, אספתי את הכרטיס ומצאתי את שפיצים וניר וולפי שכבר חיכו לי בפנים. ניצן נעמד לידי במקום שאמרתי לו שאני נמצא בו ופשוט הסתכל מסביב כדי לחפש אותי, אז שמתי את הראש שלי על הכתף שלו והפחדתי לו את החיים. היה מצחיק. בגלל שהתיק שלי היה ממש כבד החלטתי בסוף להשאיר את הנעליים האזרחיות בתיק ולנעול במקומן את הנעליים הצבאיות. קוואמי והחלבות היו על הבמה. אין לי מושג למה אני כותב את העובדה הלא מעניינת הזאת \=

לינקין עמדו לעלות והחלטנו להתחיל להידחף לקדמת הבמה. עברנו חצי דרך ונתקענו. ידעתם שיש מתודולוגיה שלמה לאיך להגיע לשורה הקדמית? צריך לדעת לבחון את הכיוון הכללי שאתה לוקח, להמנע מלעמוד מאחורי רוסים שמנים שככל הנראה לא יתנו לך לעבור ולנסות בעיקר למשוך לכיוון הנקבות החלושות שיתחילו לברוח החוצה עם הפוגו הראשון (= ניצן גם אומר שמישהו סיפר לו פעם שכל הכוסיות נמצאות תמיד בשורה הקדמית מצידה הימנית של הבמה. לא ממש הצלחנו לבדוק את התיאוריה הזאת.

אז נתקענו באמצע הדרך כשפתאום מימיננו התחיל... לא יודע אפילו איך לקרוא לזה, נהר בלתי ניתן לעצירה של אנשים? כן, זה בדיוק מה שזה היה! פשוט שורה של אנשים שאיכשהו, וכנגד כל חוקי הפיזיקה האפשריים, הלכו בקו ישר דרך כולם לכיוון הבמה. אחרי כמה שניות של שוק החלטנו לעלות על הגל ונכנסנו לתוך נהר האנשים, שקיבל אותנו מאוד בכיף והזרים אותנו עד לשורה החמישית בערך. זה היה ממש מגניב ^^

לינקין עלו לבמה, כולם הוציאו פלאפונים, ואני החזקתי חזק בתיק שלי (שמאוד שנאתי אותו כל ההופעה) ואיכשהו הצלחתי להוציא ממנו את המצלמה. היה כיף, כל הקטעים הקלאסיים של השורות הקדמיות בהופעות מפציצות.

ווידאנו בכל רגע נתון שכל הקבוצה נמצאת באזור (שני חבר'ה שלא ממש הכרתי נעלמו לנו עוד בשלב הנהר).

קיבלתי שפריץ של זיעה לתוך הפה ממישהו שלא הבין שהוא מוקף באנשים ושהוא מזיע בכמויות מטורפות.

הרחתי מישהו שללא ספק אכל (ברוב חוצפתו וחוסר התחשבותו) עמבה לפני ההופעה.

נתקעתי עם היד שלי כל כך עמוק בשד של מישהי שעמדה לידי שאני חושב שמיששתי לה את הכליה. אמרתי לה שאני מתנצל שאני ממשמש אותה והיא חייכה. לא בטוח שהיא הבינה מה אמרתי.

גיליתי שלנעול את הנעליים הצבאיות הכבדות שלי היה רעיון פשוט גאוני ואף אחד לא ריסק לי את הרגליים. אני חושב שאני אתחיל לנעול אותן באופן קבוע להופעות.

מתישהו באמצע ההופעה צ'סטר צעק משהו שלימדו אותו בעברית. Atem Sabawa!". "מה הוא ניסה להגיד?!" שאלתי את כל הסובבים וקיבלתי פרצופים מאוד מבולבלים עד שנפל לי האסימון. "אההה.... אתם סבבה! D= ". "אההה...!" הסכימו איתי הסובבים. ואז היה שיר על אהבה אז אמרתי לכולם שאני אוהב אותם והם צחקו ^^

... חארות. לא אמרו לי שגם הם אוהבים אותי \'= די נפגעתי.

צ'סטר גם אמר (עם חיוך) שאנחנו הקהל הכי רועש שהיה להם אי פעם. ואם צ'סטר אומר למישהו שהוא רועש, כנראה שזה אומר משהו... זה קטע עם הקהל ישראלי, אנחנו באמת רועשים במידה מוגזמת כשכולנו שרים (צורחים) ביחד את השירים וחושבים לעצמנו שבלעדינו הסולן לא זוכר את המילים. הקהל הישראלי הזה הרס לי את ההופעה של אינקיובס שנראו כאילו הם סובלים על הבמה, אבל צ'סטר נראה כאילו הוא נהנה מכל הסיפור. בכלל הייתה ללהקה אווירה טובה וכיפית.

לאורך ההופעה התקרבנו והתקרבנו ובסוף ניצן היה אפילו בשורה הראשונה. היו מלא פוגואים אבל נצמדתי לניצן והוא שמן כזה אז אפילו כשמחצו אותי אליו זה היה די רך ונחמד.

בסוף ההופעה זרקו דברים על הקהל כמו מקלות תופים ומפרטים (מסתבר שזה משהו טוב) ואני תפסתי בקבוק גייטורייד. ... מי לעזאזל בלינקין פארק מנגן על גייטורייד? \= טוב נו, הבקבוק יצטרף למפרט של יוג'ין האץ' מגוגול בורדלו ^^

באופן כללי הייתה הופעה טובה אבל בגלל שציפיתי ליותר ביצועים מהאלבומים הישנים מעט התאכזבתי וזה לא נראה לי שווה את המחיר הגבוה. למזלי היה רצף בסוף של כמה שירים ישנים שממש נהניתי מהם ואפילו זרמתי על לכבות את המצלמה ונטו להתמסר להנאה מההופעה, אבל באופן כללי נהניתי יותר מלצלם מאשר מהחוויה של ההופעה. לא נורא, אני לא מתחרט על הספונטניות (= היה מגניב וגרמתי למישהי שנראית טוב לצחוק. אפילו שהייתה לה חולצה של נירוונה. וחבר. ני P\=

תחנת הרכבת הייתה מפוצצת באנשים והרשו לחלק גדול מהם (כולל אותנו ביניהם) להיכנס לתחנה מבלי לשלם. אלה שכבר שילמו ראשונים וחשבו איזה כיף להם שהם לא צריכים לעמוד בתור נדפקו (B הרכבת הייתה מלאה לגמרי. אנשים עמדו בכל המעברים ועדיין לא היה מקום בככככלללל הרכבת. פעם ראשונה שראיתי דבר כזה. כשכולנו נדחפנו לקרון נראינו כמו חבורה של זומבים אז עשיתי חיקוי של זומבי ונהמתי "ברייייננננננזזזזזזזז.....!!! Q= " ובכלל מאוד הצחקתי את עצמי. ניצן ואני נדחפנו אחרונים לקרון שלנו וממש דחסנו את הבטן כדי שיהיה אפשר לסגור את הדלת. שמחנו מאוד כשגילינו שכדי לצאת בתחנה הבאה צריך לעבור לדלתות שנמצאות בצד השני של הקרון.

"אוקי, אז ככה...!" הסברתי לכל האנשים מסביב, "אני הולך לעשות ככה עם הידיים *מרים את כפות הידיים כשהן צמודות לאוויר מעלי* ואז אני אפתח את הידיים כמו משה (יצא לי מבטא של ערס כשאמרתי "משה") וכולם הולכים לזוז לצדדים כמו ים סוף ואז אני וניצן נעבור לצד השני! D= "

הסתכלו עלי כאילו כרגע אמרתי שג'סטין ביבר כוסון.

"אוקי, רעיון אחר...! נגיע לתחנה הקרובה וכולם פה ייצאו לשנייה מהקרון ויאפשרו לנו לצאת ואז תחזרו פנימה! D="

לפי ההבעות על הפרצופים שלהם היה ניתן להבין שהרעיון הראשון נראה להם יותר מסתבר.

"או ש..." סיננתי כשהדלתות נפתחו בתחנה, "אנחנו נידחף ביניכם \= "

אז נדחפנו.

מתוך איזה 200 תמונות שצילמתי יצאו 5 טובות לא מטושטשות או לא מפוקסות. מצלמה מעאפנה וקהל ישראלי מטומטם שהחליט לשחק איתי מסירות BP

תהנו:

צ'סטר מעמיד פנים שהוא תופיסט

צ'סטר מעמיד פנים שהוא קופיף (לא כזה הבדל מתופיסט)

דור ה-"תראה מה צילמתי בפלאפון שלי מההופעה של לינקין בארץ!"

צ'סטר מעמיד פנים שיש לו כנפיים

"Everybody put your hands up! ... Ahh, like this"

מייק משחק אותה בודד ומסכן

הבנאדם עם השיער הדליל בתחתית התמונה שסוגד לצ'סטר הוא שפיצים

"אני כזה מגניב!". אם תשימו לב תראו כושי שמן מפחיד בלמטה. הוא עשה עבודה מאוד טובה בלהיות כושי שמן מפחיד ופינה אנשים שעשו בעיות (=

תמונה די חביבה שלי (ימין) ושל וולפי (הימין השני). אין לי הרבה תמונות טובות כי לרוב אני מכוער.

צילמו את הקהל כמה פעמים והקרינו על המסך. היה מגניב.

"ווהו דגל של מדינת ישראל...!! אה, רגע... הדגל הזה מקולקל"

ללא ספק התמונה הכי טובה שיצאה לי בכל ההופעה.

אדם ממש שיכור שכנראה די נהנה ממגע ידיו המחוספס של האיש הענק שפינה אותו החוצה. בסוף ההופעה ראיתי את הבחור השיכור הזה כשהוא משחק את המשחק הקלאסי של "הרם את החבר האפילו יותר שיכור שלך מהרצפה כשהוא עושה כל שביכולתו כדי להישאר על הרצפה!". משחק כיף ^^ בעיקר עם בנות.

הרכבת חזרה שהייתה מלאה עד אפס מקום

הערפל שהתגנב באותו לילה וכיסה לחלוטין את האזור בבוקר

פילו הקצין מסייע לנפגע תאונת דרכים ושומר על כושר באותו זמן!

אתמול יצאתי לריצה ו...

מה? כן, יצאתי לריצה. כן אני רץ! 0= לא יודע למה אני עדיין שמן...! רק התחלתי לחזור לזה, תהיו בשקט BP

קיצר יצאתי לריצה! שזה בכלל לא כמו ג'וגינג כי ג'וגינג זה להומואים ואני רץ, נאק P=

אז אני רץ ואני רץ ואני רץ ואני מזיע ואני מסריח ואני מתלונן על זה שאני רץ ואני מתנשם בכבדות ואני שונא את החיים שלי ומדמיין כמה הכל היה הרבה יותר קל אם פשוט הייתי מתאמן יותר חזק על איך לעוף כשהייתי קטן וכל הדברים הרגילים שעושים בזמן שרצים, כשפתאום שמעתי מהכביש שלפני חריקת מתכת שנראתה לי כל כך לא קשורה לחיים שלא ייחסתי לה חשיבות. או שאולי בעצם אני כל כך לא בכושר שאפילו מריצה קצרה שכזאת כבר הייתי חלקית לא מודע למה שקורה סביבי בכלל. כן, כנראה זה.

הסתכלתי על הכביש וראיתי מכונית אחת מהכיוון הנגדי שעומדת בנתיב השמאלי בלי לזוז ומשהו לידה על הרצפה. הבנתי שמדובר בתאונה. בהתחלה עוד רפרפו לי בראש מחשבות בסגנון "עזוב אותך, תמשיך לרוץ, זה לא קשור אליך ומישהו אחר כבר ידאג לזה ואם תעצור עכשיו זה יהרוס לך את האימון בנאדם ואתה יודע שלא בא לך לרוץ שוב כי אתה שונא לרוץ", אבל כמו תמיד הגוף שלי בגד בי ומצאתי את עצמי רץ אפילו יותר מהר ממקודם לכיוון הרכב. שכנים יצאו מהבתים הסמוכים וצעקתי להם לקרוא לאמבולנס.

על הרצפה שכב אדם מבוגר ליד טוסטוס שהחלק הקדמי שלו נהרס לחלוטין. הוא לא זז והיה לו דם על הראש ועל הידיים והמכנסיים שלו הופשלו קצת ככה שהתחת שלו היה חשוף. החלטתי להיות בוגר ולא לייחס לתחת שלו חשיבות. בגלל שהיה ברור שהוא האדם שנפגע בצורה החמורה ביותר רצתי ישר אליו ווידאתי שהוא נושם. אין לי מושג מה הייתי עושה אם הוא לא היה נושם.

מהמכונית יצאו גבר ואישה שאמרו שהם בסדר והתחילו למלמל משהו על איך התאונה קרתה אבל התעלמתי מהם. ראיתי שכריות האוויר ברכב שלהם התנפכו. פאשוש סיפרה לי שכשכרית שכזאת מתנפחת עליך זה אחד מהדברים המלחיצים.

הגבר על הרצפה נשם ולא פתח את העיניים. הסתובבתי ומשום מקום כבר הייתי מוקף באנשים. אחת מהם צעקה פתאום "זה בעל של דודה שלי!". הא, רעננה קטנה. שוב הדחקתי רעיונות מטופשים כמו לשאול אותה למה היא אומרת שהוא בעל של דודה שלך ולא קוראת לו דוד שלה ושאלתי אותה איך קוראים לו. ציון. יופי. שאלתי את אחד השכנים אם כבר התקשרו לאמבולנס והוא אמר לי שכן.

המשכתי לוודא שהגבר בהכרה. "ציון אתה שומע אותי???". הוא נאנח. יופי, זה אומר שהוא בהכרה. ושכנראה לא ממש נחמד לו שאני צועק לו באוזן. כל האנשים מסביב כבר התחילו להתווכח על אם צריך לשים לו כרית מתחת לראש כדי שיהיה לו יותר נוח או אם לא להזיז אותו בכלל כי יכול להיות שהוא נפגע בעמוד השדרה. תיקח ישראלי ממוצע ותזרוק אותו לסיטואציה אקראית ותמיד הוא יהיה מיני-מומחה בנוגע למה צריך לעשות. שמעתי ילדה בוכה ומישהו צעק שירחיקו אותה. אין לי מושג מאיפה הגיעו כל האנשים, זה היה בכביש ליד שדות ובקושי היו שם חורים להגיח מהם. הבחור מהאוטו הוציא יריעת בד וכיסה את התחת החשוף של ציון.

שמעתי מרחוק את האמבולנס מתקרב. הרבה יותר זריז משלקח לו להגיע לבית של יאנה.

זה היה קצת מוזר. לא משנה כמה אנשים היו מסביב וכמה הערות זרקו וכמה כולם ידעו בדיוק מה לעשות, הרגשתי שאני שולט במצב. וגם הייתי עם חולצת ההתעמלות של בה"ד 1 אז בכלל. בה-בוי.

"כואב לי" אמר פתאום ציון. "אל תדאג ציון, תיכף מגיעים מהאמבולנס ויתנו לך זריקה וכל הכאב יעלם!". במחשבה שנייה, אולי לא הניסוח הכי אלגנטי למצב. "מה כואב לך??" "הרגל!". אם איך שהוא נפל, אני לא אתפלא אם הוא שבר אותה."בסדר ציון, הכל יהיה בסדר, תיכף יבואו לטפל בך...!" אמרתי והחזקתי לו את היד. הוא לחץ את היד שלי בחוזקה, מבלי לפתוח את העיניים בכלל, ואמר "תבורכו כולכם". משהו בתוכי צעק "יאא, איזה בובי! ^^", והדחקתי.

האמבולנס הגיע ואמרתי להם שקוראים לו ציון ושהוא בהכרה ואומר שכואבת לו הרגל, וכשראיתי שמטפלים בו צעקתי לו שירגיש טוב, התרחקתי מההמון והמשכתי לרוץ. תהיתי לעצמי אם הייתי צריך להישאר שם.

"זהו, מישהו אחר כבר דואג לזה..." חשבתי.

בהמשך הרחוב הצומת הייתה פקוקה לחלוטין ושכנים מודאגים ועצלנים עמדו לי פתח הבית שלהם והסתכלו על האזור. הסברתי להם בקצרה מה שאני יודע כשעברתי לידם. "הוא בהכרה" אמרתי. "אוי, תודה לאל! זה הכי חשוב...!" זעקה אחת השכנות. אהא, מומחית בנושא. עשתה תואר בטח (=

הסתובבתי בקצה המסלול שלי וחזרתי לאזור התאונה. ראיתי שכבר מעמיסים אותו (?) עם האלונקה לאמבולנס וידעתי שהוא יהיה בסדר.

הגעתי הביתה (לא הצלחתי לרוץ את כל המסלול ועברתי להליכה לקראת הסוף דמאט, למרות ששיפור מפעם שעברה), עשיתי מתיחות וסיפרתי לאחותי מה קרה.

אחרי זה המשכתי בחיים שלי כאילו לא קרה כלום.

קצת משונה, אני מודה.

זהו

אתמול עשינו על האש אצל יותמיק והיה טעים מאוד וסתם ישבנו כמה חבר'ה ודיברנו וצחקנו המון. ממש נהניתי.

ובכלליות אני מחכה לעשות מלא דברים מגניבים וכיפיים שכאלה עם החיים שלי.

סיה!

פילו (חלק אייאיי)