הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

{הפוסט הבא מפורסם כחלק מ-"שבוע הפוסטים המתים".

זמן כתיבה מקורי: יום שבת ה-16/1/2010, 4:12. אתם שמים לב שעד עכשיו כל הפוסטים האלה נכתבו בשעות מחרידות שכאלה? כנראה שזה עוד גורם קריטי שגרם לי לזנוח אותם...

גיל הכותב: 21.

סטאטוס הכותב: מה אני יודע? \= אממ, "פאקינג עייף ורוצה לגמור עם זה כבר"?

מטרת הפוסט: תיעוד יצירתי קליל ותקצירי לשבוע של הגנ"ש (תורנות צבאית). האמת שאני זוכר את הפוסט הזה די טוב... אני מופתע לראות שבכלל לא כתבתי אותו בסוף (דבר שבהחלט מקנה לכותרת המקורית שלו איזה היגיון אבסורדי). במקור תכננתי לכתוב פוסט שלם על כל מיני דברים שקרו לי במהלך השבוע הזה, אבל בימים האחרונים הייתה לי איזושהי שיחה שבה... טוב, תקראו את הפוסט ותגלו (; (הערה - מסתבר שממש התבלבלתי בין שני ההגנ"שים שעשיתי. הפוסט הזה יועד לתעד הגנ"ש בקיבוץ אלמוג, שאותו אני כמעט לא זוכר בכלל חוץ מביקור מגניב של טיול "תגלית" וריב בטלפון עם ג'ין, וכל מה שכתבתי עליו בהמשך הוא על הגנ"ש במושב אבנת. רואים איזה מוח מטופש יש לי ולמה אני צריך לכתוב הכל כדי לזכור?)

סגנון הפוסט המקורי: תיעודי קצר ותמציתי, עם רעיון ספציפי למבנה הכתיבה שלו.

סטאטוס כתיבת הפוסט במצבו הנוכחי: אממ, יש לו... פתיח? \(= האמת שזה פתיח שדי הצחיק אותי ולדעתי עושה עבודה טובה בלתאר את תחושתי הכללית להגנ"ש שביצעתי.

שלא כמו הפוסט התיעודי הקודם, בפוסט הזה אין רצף אקראי של תזכירים לדברים שקרו ושאני רוצה לכתוב עליהם. אני משער שזה ככה מכמה סיבות:

א) רוב הפעמים אני פשוט מתחיל לכתוב פוסט עם איזו פואנטה ספציפית שאני יודע שאני רוצה להעביר בו. בדרך כלל אני כבר מגיע לשלב הכתיבה עם כמה קווי בסיס מנחים, כמו בדיחות שחשבתי עליהן מראש או רעיון מרכזי למבנה הפוסט, איך הוא יתחיל ויסתיים ואיך יתחברו החלקים השונים בו כדי שיהיה רציף ואחיד וזורם, אבל יש מקרים (כמו בפוסט הזה) שיש לי פואנטה ספציפית ואני צריך לחשוב על פתיחה מעניינת שתוביל לפואנטה הזאת. אני לא אוהב סתם להנחית משפטים או תיאורים לדברים שקרו לי מבלי לתת אף הקשר, פתיחה או סגירה לדברים האלה. בשביל זה יש סטאטוסים בפייסבוק. מוזמנים להוסיף אותי שם ולראות את השטויות האחרות שאני כותב (בהחלט לא אומר שאני אאשר, אבל אתם מוזמנים לעשות את זה בכל זאת! זה עולם חופשי ייאי...!!! ^^ )

אז מה שאני עושה זה מתחיל לכתוב ופשוט זורם ומאלתר, בתקווה שמתישהו במהלך הכתיבה אני אצליח לייצר מספיק הקשר שיאפשר לי להשחיל פנימה את הפואנטה שעבורה התחלתי בכלל לכתוב את הפוסט.

אני משתמש במילה "בתקווה" כי יש לי בעיה. אי אפשר לשמור עלי שאשאר בהקשר. כשאני מתחיל לכתוב קשה לי להפסיק, והכתיבה שלי יכולה להוביל אותי לכל מיני מקומות מוזרים ולא קשורים, ככה שכשאחליט לבסוף להכניס את הפואנטה, אני בכל מקרה אצטרך לעשות את זה בחוסר טאקט מושלם תוך שינוי חד בסגנון של "ובלי קשר לכל מה שכתבתי עד עכשיו, תראו תמונה שצילמתי של שני שבלולים עושים סקס על צב! D= ".

אני אפילו זוכר שהיה פוסט אחד ספציפי שהתחלתי לכתוב במקור כפוסט קצר שמכיל משפט נורא יפה שחשבתי עליו, ומה שקרה הוא שהפוסט ההוא התפתח מעצמו לפוסט ארוך ומשתפך עם מחשבות, רעיונות ורגשות שאפילו גרמו לי להבין מחדש חלק מהדברים שעוברים לי בראש.

חיפשתי אותו כדי לקשר אבל אני לא ממש זוכר על מה כתבתי בו... בכל מקרה, תכירו.

ב) [זוכרים שאנחנו מסבירים פה למה אין בפוסט תזכירים?] דווקא כן היו לי מלא תזכירים לפוסט הזה, אבל הם לא מופיעים פה כי הייתי בהגנ"ש בלי אינטרנט אז הם מרוכזים אצלי וכתובים במחברת ^^ האמת שנתקלתי השבוע בערימת דפים בחדר שלי בבית של אמא שלי שכתוב עליה בגדול "לבלוג". לידה ערימת דפים שכתוב עליה "למחברת". אני כמעט תמיד רושם לעצמי דברים שבעתיד ארצה לתעד בבלוג או במחברת. אני לא אתפלא אם רשימת התזכירים לפוסט הזה עדיין קיימת איפשהו בבית... אם כן, אני אדאג לעדכן אותו בעתיד (=

ומי יודע? אולי בפעם הבאה שלא תהיה לי מוזה, אני פשוט אחרוש על הניירות האלה ואמצא מה לכתוב (B

ג) לא הייתי שיכור כמו שהייתי בפוסט הקודם! D= ... טוב, אולי קצת מאוד עייף. גם זה משהו שאפשר לראות את ההשפעה שלו על הרבה פוסטים שלי. טיהי.

מי שעדיין לא יודע שהערות מההווה יוספו בתוך סוגריים מסולסלים בטח יבין את זה כבר לבד מתישהו. לבד. מאוד לבד. כי אף אחד לא אוהב אתכם. כי אתם לא מקשיבים למה שאומרים לכם. ני P=

והאם מישהו פה שם לב איך אני משכלל כל פעם את ההקדמה לפוסטים המתים האלה?

אתם בכלל רואים כמה אני משקיע בשבילכם?!? 0'= }

שלשום בלילה חזרתי משבוע של הגנ"ש, שזה שבוע של "הגנת יישובים" שמחוייבים לעשות פעם בשנה. נשמע די מגניב, אבל בתכלס הייתי ש.ג. מחורבן של שער מחורבן באיזה קיבוץ מחורבן ששמו אלמוג (ע"ש יהודה אלמוג המחורבן) וישנתי על מיטה מחורבנת בחדר מחורבן בדירה מחורבנת וחירבנתי פעם פעמיים ביום ככה כשהייתי צריך. אגב, אם קורא פה מישהו מהקיבוץ אלמוג ונפגע מהעובדה שקראתי לחור המחורבן הזה מחורבן, אני מתנצל. אני מתנצל בשם כל האנושות שאתם צריכים לחיות במקום המחורבן הזה. ... ושהגעתם לבלוג המחורבן שלי.

{חשוב לי להגיד שלמרות שזה היה (ועודנו) חור מחורבן, דווקא די נהניתי מהחוויה שהייתה לי שם. היה לי המון שקט ורוגע... סתם נהניתי להתחיל עם פתיחה כועסת ^^ }

בכל מקרה, במהלך השבוע הזה הייתי כמעט רק עם עצמי. נכון, היו איתי עוד שלושה קצינים נוספים, אבל יש גבול לכמה אפשר להיקשר לאנשים שרק פגשת... אז היה לי הרבה זמן לעצמי בשבוע האחרון. ובדרך כלל כשיש לי הרבה שקט פיזי וזמן פנוי יש שני דברים עיקריים שאני עושה: א) מכניס את עצמי למצבים של מחשבות פלצניות עמוקות מדי וחסרות טעם או פואנטה, ו-ב) מחפש דברים לכתוב עליהם פוסט. כשאני עובר על זה שוב אני שם לב שיש גם ג), אבל כדי ליישם אותו באופן פעיל אני צריך חדר לבד. עם עדיפות לגישה לאינטרנט. אהמ-אהמ-סיפוק-עצמי.

{זהו. זה כל הפוסט כמו שהוא כתוב בטיוטא.

מהנקודה הזאת והלאה הייתי אמור בערך להתחיל לתאר איך במקור התכוונתי לכתוב פוסט שלם, אבל אז קרה משהו.

משהו נוראי ומחריד.

באחד מהימים האחרונים שלי בהגנ"ש...

ניהלתי עם אמא שלי שיחה בטלפון |'=

בשיחה הזאת הסברתי לאמא שלי איך אני כותב כל מיני דברים שמאוחר יותר ארצה לתאר בבלוג. היא אמרה לי שהיא מודאגת מזה שאולי אני עסוק יותר מדי בתיעוד החיים שלי, ושלדעתה זה הדבר העיקרי שאני חושב עליו כל הזמן ושזה עשוי לפגוע בהנאה שלי מהחיים עצמם.

למרות שאני מאוד מודע לסכנות ולא נותן לאובססיית התיעוד שלי להשתלט עלי, הגעתי להחלטה.

כאקט מחאתי (משהו...), הבטחתי לעצמי שאני לא אכתוב פוסט על שבוע ההגנ"ש שהיה לי.

אבל אם אני כבר עושה את זה... אני אעשה את זה פילו סטייל (B

אז אחרי שהייתי מסביר לכם, קוראיי היקרים, שאני לא אכתוב פוסט על השבוע שהיה לי, תיכננתי לתאר בתמציתיות מירבית "דברים שעליהם אני לא אכתוב". משפטים קצרים ומעלי שאלות ואסוציאציות, שבסופו של דבר יהפכו לפוסט קטן וחמוד.

מן הסתם שאני לא זוכר את כל הדברים שעליהם רציתי לכתוב, אבל שבוע ההגנ"ש באלמוג דווקא די זכור לי, אז הנה כמה משפטים לדוגמא:

"אז אני לא אכתוב פוסט שיתאר את השבוע שעבר עלי בחור המחורבן ההוא.

אני לא אכתוב על כלב הרועים הבלגי שגרם ליד שלי להריח כמו דיר עזים (למרות שגיליתי היום שזה בכלל כלב הרים פירנאי)

או על הארוחה עם הנוף לים המלח.

גם לא תדעו על העז המפחידה שנראתה כמו דרקון כחול...

לא תשמעו חוויות מארוחת השבת המביכה.

לא יהיה לכם מושג על שיחות הפלירטוט המטופשות שהיו לי עם שקד, ועל איך התעללנו ברעיון הכירבולים.

וכמובן שלא תדעו לעולם על הדרך בה גיליתי איך נשמעים חייזרים צרפתיים."

זה, בגדול, היה הפוסט המיועד (= }

{3 ירדו, 9 נשארו! ^^ בהחלט קיבלתם פה הצצה משמעותית על אחד ממנועי הכתיבה שלי. הנה, עוד משהו מצחיק. "שבוע הפוסטים המתים" הזה מקבל חיים משל עצמו.

איזה כיף זה לכתוב, הא?

אגב, הפוסט המת הבא הוא כמעט פוסט שלם, ואני די אוהב אותו. יש למה לחכות. רק תדאגו לחכות בסטייל. נגיד, כשאתם רכובים על דולפין או איזה משהו מגניב שכזה.

... אוי אני מתגעגע לכלב ההרים הפירנאי ההוא שהריח כמו עזים \= אולי אסע לבקר באלמוג?

אגב, איך נהניתם מיום שישי ה-13 שלכם? (;

... כן גם אנחנו לא עשינו שום דבר מיוחד \'=

אוף. אני שונא להיות מבוגר.

טוב יאללה.

לא אכתוב שאני אוהב הרבה,

פילו}