הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

ולא, אני ממש לא מתכוון למשהו בסגנון "יד אלוהים מכוונת". אם באמת יש אלוהים, המקום היחיד שהיד שלו כנראה מכוונת אליו הוא אל הביצים שלו, תוך כדי שהוא משמיע קול "מוצי" קלישאתי.

כי אלוהים זין. ולזין יש ביצים. ... ויד. (?)

אני גם לא מתכוון לנסים סימבוליים עוצרי נשימה, כמו טוסט חרוך שנראה כמו צללית של אלביס, או פסל שבוכה דם, או כתם לידה שנראה כמו פסל של טוסט, או כתם עובש על תקרת המטבח בצורת זין כמו שיש לי בבית. למרות שהאחרון כנראה באמת מנסה להכווין אותי לצבוע מחדש את הדירה.

אני מתכוון לדברים הרבה יותר קטנים ועדינים מאלו. דברים שאם לא הייתי בוחר להסתכל עליהם כעל סימנים מכווינים, כנראה שממש לא הייתי מייחס להם חשיבות מיוחדת. או יותר גרוע, הייתי מצייץ עליהם בסתמיות בטוויטר.

תודה לאל שאין לי טוויטר.

... בעצם, נראה לי שפתחתי טוויטר לפני בערך מיליון שנה ומאז לא השתמשתי בו.

הא.

...

טוויטרים יכולים למות מהזנחה?

(זוכרים שפעם בישראבלוג אם הייתם מזניחים את הבלוג שלכם הייתם מקבלים הודעה שהוא יימחק אוטומטית אם לא תעדכנו אותו...? אחח, ימים טובים...)

הסימנים המכווינים שאני רואה בחיים הם דברים כמו רמזור שמתחלף לירוק כשאני מתקרב אליו.

אור רחוב דלוק שכבה כשאני עובר מתחתיו.

תינוק שבוחר להסתכל לי בעיניים ולחייך בלי שום סיבה מיוחדת.

משב רוח נעים שמגיע בדיוק כשאני מוריד את הראש בייאוש.

כשהשיר המושלם מתחיל להתנגן ברדיו ברגע שאני מעביר לתחנה שלו.

אלה הסימנים שלי.

דברים קטנים ומשמעותיים עבורי. כאילו החיים מנסים להעביר לי מסר.

"בחרת נכון!", או "תתעודד, תראה איזה יופי!", "בוא וניתן לך דחיפה בכיוון הנכון!", "אתה הוא אדון הרשע הכל יכול, מביא החשכה הנצחית!!!".

כשצעדתי בחזרות לטקס יום העצמאות בהר הרצל, אתם יודעים מה גרם לי לא להיות ברחבה כשגשר התאורה נפל על כולם?

התחשק לי לנשנש עוגיה, אז ביקשתי ממישהו שיחליף אותי רגע בחזרה והלכתי לדקה לאוהל הכיבוד ליד.

דברים קטנים ומשמעותיים.

אני מאמין בזה.

אתמול היה לי רצף שכזה שכלל אך ורק "מסרי אוטובוסים".

הכל התחיל חמש דקות אחרי שירדתי מהאוטובוס בתחנה המרכזית של רעננה, כשגיליתי שהטלפון שלי לא בכיס וכנראה נפל באוטובוס.

חשבתי שיהיה לי קצת זמן לנוח באותו ערב.

אז חשבתי.

לעזאזל איתך, האוניברסיטה של החיים. לא חשבתי שגם את עכשיו בתקופת מבחנים!

הלכתי למשרדים של התחנה וביקשתי שיעזרו לי לאתר בחניון את האוטובוס שהייתי עליו.

אחרי רבע שעה הצלחתי לשכנע אותם שהאוטובוס לא שם (באמת שאין לאנשים האלה מושג מהחיים שלהם) ואחרי חמש דקות נוספות התקשר אלי הנהג מהטלפון שלי.

הוא כנראה עבר דרך שער בין-מימדי או משהו, כי המניאק כבר הספיק להגיע לתל-אביב ולהשאיר את הטלפון שם במשרדים.

סעמק.

עליתי על האוטובוס לכיוון הבית שלי וניהלתי שיחה עם הנהג, כי אני מכיר אותו כבר כמה שנים טובות. בערך באמצע הנסיעה החלטתי שאם אני כבר על מדים, עדיף שאמשיך לתל-אביב ואקח את הטלפון שלי.

רציתי לרדת בתחנה הקרובה אבל הנהג רצה להראות לי תמונה של הבת שלו והציע לי שאישאר איתו עד התחנה המרכזית.

"טוב נו, כנראה שהחיים רוצים שאני ארד בתחנה המרכזית."

ירדתי בתחנה המרכזית וממש אחרי כמה שניות התקרב אוטובוס ההמשך שלי לרציף.

"יאפ, החיים מראים לי שבאמת הייתי צריך להמשיך לתל-אביב עכשיו!"

אחרי שיצאנו מהתחנה, האוטובוס עשה סיבוב והתחיל ליסוע בחזרה לרעננה. מסתבר שהנהג פשוט נכנס לרציף של הקו בכיוון ההפוך.

"נו באמת חיים! אז אתם לא רוצים שאני אסע עכשיו לתל-אביב?! לא יכולתם להגיד לי את זה קודם??"

המשכתי עם הגל והחלטתי לחזור הביתה. אחרי הכל, זה מה שהחיים רוצים שאני אעשה.

החלטתי שאני אקח את הרכב, אחנה ליד תחנה של קו לתל-אביב, אקח אוטובוס, אאסוף את הטלפון, אחזור לרכב ואתדלק אותו בדרך חזרה הביתה, כי המיכל ריק כמעט לגמרי ובכל מקרה התכוונתי לתדלק אותו באותו ערב. הבנתי שאני רעב אז חיסלתי שני סנדוויצ'ים ודחפתי ספר לתיק כדי שלא אשתעמם בדרך. ולחשוב שאם לא הייתי עובר בבית, הייתי עכשיו גווע מרעב באוטובוס בלי שום דבר מעניין לעשות!

תודה, חיים! D;

כמה דקות אחרי זה עמדתי לעשות פרסה ולחנות ליד התחנה של האוטובוס, אבל בדיוק באותו רגע קלטתי את האוטובוס עובר מולי בצומת ונכנס לתחנה.

"אוקי חיים, אתם רוצים שאני אתדלק עכשיו ואסע לתל-אביב אחרי זה. מקובל עלי."

תידלקתי וחזרתי לתחנה. האוטובוס הגיע אחרי דקה. אני לא יודע מה הרווחתי מכל הסיפור, אבל יש לי נטייה להאמין שגם אם אני לא מודע לזה, משהו פה היה לטובה. לרוב אני אוהב לדמיין איך האוטובוס שאותו פספסתי עשה תאונת דרכים מחרידה בהמשך המסלול שלו וכל הנוסעים עליו נהרגו מוות אלים וכואב להחריד. זה עושה לי נעים בלב ^^

הגעתי לתל-אביב, לקחתי את הטלפון (אחרי שהשמוק שם במשרדים הכריח אותי להתקשר אליו למרות שנתתי לו פירוט מושלם וכמעט אירוטי של המכשיר), חזרתי לתחנה, ו...!

...

ו-? ו...? \=

... נו חיים, איפה האוטובוס שלי הביתה?! 0=

הוא הגיע אחרי עשר דקות.

"סימנים מכווינים", עאלק.

סימנים מכווינים בתחת שלי P=

(יצא לכם כבר לראות את כתם הלידה שלי?)

לעוד מישהו הפוסט הזה גורם לחשוב על הסיפור הקצר של אתגר קרת, "נהג האוטובוס שרצה להיות אלוהים"?

לא?

אז עכשיו כן! הא הא הא...!!! D=

רציתי לכתוב עוד כמה דברים, אבל אני מרוצה מהפוסט ולא רוצה להעמיס עליו סתם.

הנה עוד כמה דברים מרצף הנסיעות המתיש שלי אתמול:

במהלך הנסיעות היו איתי על האוטובוסים סך של שלושה אנשים עם פיגור שכלי, ותמהונית אחת.

או שאולי אלה היו ארבעה אנשים עם פיגור שכלי?

דמאט, איפה פה הגבול?!

אגב, אחד מהם ירד איתי בתחנה המרכזית ועלה יחד איתי על האוטובוס שחזר למקום שממנו כרגע הגענו. אני לא בטוח אם זה היה בכוונה, או שהוא פשוט לא שם לב כמוני.

... ואחרי כמה דקות הבנתי שהוא בכלל בחורה.

אייהיהיהיהי P\=

גם היה איתי בחור דתי ששאל אותי אם יש לי מים. ניהלנו שיחה חביבה קצרה וכשהוא ירד בתחנה שלו הרמתי אליו מבט, חייכתי אליו ואיחלתי לו בהצלחה בהמשך הדרך, כאילו אנחנו חברים טובים שנפגשו מחדש אחרי הרבה זמן.

אני אוהב להושיט יד ולהימנע מהקרירות והאטימות שאנשים מאמצים לעצמם כשהם יוצאים מהבית.

סך הכל, אנחנו כולנו בשטות הזאת ביחד, והחיים שלנו כל כך דומים.

אז למה שאני לא אתייחס לאדם זר כאל חבר ותיק?

ולפני ישבה אתיופית מעצבנת עם שיער מטומטם.

רציתי להרביץ לו.

כן, לשיער. הוא היה מטומטם.

הספר שהתחלתי לקרוא די מצחיק. אני מרוצה.

בעצם, אני חושב שבגללו התחשק לי לכתוב את הפוסט הזה.

זה כאילו יש לי איזה גן פגום שמאפשר לי להידבק ברצון לכתוב מאנשים שאני נהנה לקרוא את הכתיבה שלהם.

הנה דוגמה נוספת לתסמיני המחלה.

ולמה אתמול בתשע בערב הרחובות נראו לי ריקים מאדם, קרירים ומעורפלים?

אל תשכחו לתת לחיים שלכם להכווין אתכם קצת פה ושם (=

הם מנסים. אתם רק צריכים לדעת להקשיב, ולהסתכל.

טוב אין לי דרך מתוחכמת לסיים את הפוסט הזה.

אוהב,

פילו

*מכוון את היד לביצים שלי*

*כל האורות כבים*