אני לא באמת בטוח איך לפתוח את הפוסט הזה.
לפני חודשיים, ב-04.02.2014, הבלוג שלי חגג עשר שנים לקיומו. המניאק אפילו לא הזמין אותי למסיבה. למרות שדי שכחתי מיום ההולדת שלו, אז אני יכול להבין למה...
לא כתבתי על זה שום דבר כי באמת שלא שמתי לב. אני לא בנאדם שזוכר תאריכים שנתיים... אף פעם לא הבנתי מה הקטע בזה. למשל, ימי נישואים או ימי הולדת. למה אני אמור לזכור את התאריכים האלה במיוחד? כדי לייחס להם יום הערכה פעם בשנה...? אין בזה היגיון. כלומר, אם הרעיון הוא לציין לטובה משהו שאני אוהב או מעריך - למה דווקא יום אחד בשנה? נראה לי יותר הגיוני להראות את ההערכה שלי כל יום בחיי, בלי התייחסות מיוחדת לתנועה של כדור הארץ מסביב לשמש.
אז כשהבנתי לבסוף שהבלוג שלי חגר עשר שנים עגולות ויפות, חשבתי שאני אשב לכתוב לו פוסט יום הולדת עמוק ומרגש, אבל רצה הגורל והנה אנחנו עומדים מול כל הסיפור הזה של "האם יסגרו לנו את ישראבלוג?".
אם להגיד את האמת, תיכננתי שלא לכתוב פוסט בנושא האפשרות שהבלוגספירה תיסגר ותימחה מעל פני העולם הוירטואלי.
פשוט לא התחשק לי לכתוב על זה.
לא בטוח אם זה היה בגלל שידעתי שהנושא הזה יהיה שחוק לגמרי (אני חייב להיות מקורי, לא?),
או בגלל אופטימיות נאיבית ומוחלטת שכזאת של אדם שיהיר מספיק לחשוב שהוא צדיקים ושמלאכתו תיעשה ביד בלוגרים אחרים,
או אולי בכלל בגלל שאיפשהו בפנים אני מאמין שזאת מלחמה בתחנות רוח. שאין פה באמת את מי לנצח. שהאתר הזה ייסגר יחד עם כל מחלקת התוכן של נענע, כי הם חבורה של אפסים, ונשאר רק ללקק את הפצעים ולהנות מהטעם הברזלי של הדם.
אבל למרות שהחלטתי שלא לכתוב דבר, דעתי השתנתה.
קראתי כמה פוסטים שאתם, חברים שלי, כתבתם פה.
פוסטים מלאי מילים חזקות שחצבו בסלע שהוא הקרירות הריאליסטית שלי.
מילים ששינו בי דברים, כמו שעשו פעמים כל כך רבות עד היום באמצעות האתר הזה.
ולכן... אני כותב.
אני כותב את הפוסט הזה על חשבון כמה פוסטים אחרים שתכננתי לכתוב. ועל חשבון כלים בכיור שצריך לשטוף ובגדים על הרצפה שצריך... אעע, לא יודע, לזרוק על הספה או משהו.
פתאום, עכשיו כשהאתר בסכנת סגירה, יש לי יותר מדי מוזה.
לפני הפוסט הזה היו לי שני פוסטים אחרים שהתחשק לי לכתוב.
ולרגע מפחיד קטן הרהרתי לעצמי -האם זוהי מוזה של פרפורי גסיסה?
האם סופו האפשרי המתקרב של האתר הזה, דווקא הוא זה שמזכיר לי כמה הכתיבה בוערת בי בפנים?
דווקא הוא מוציא ממני את המיטב?
כמו בעל חיים שמראה כוחות כמעט על-טבעיים ברגעיו האחרונים כשהמוות סוגר מכל עבר...?
... כן. מחשבה מפחידה מעט.
אז לא, זה לא יהיה פוסט יום הולדת לבלוגי ווגי בוז'י בוז' בוז' שלי.
אני לא מתכוון לכתוב פה על התהפוכות והשינויים האדירים שחלו בי ובבלוג הזה בעשר השנים האחרונות.
ו... הוהוהו, כמה כאלה היו.
תכלס, במזל נחסך מכם הפוסט הזה.
במקום זה, אני רוצה להתייחס למשהו מקסים שפפי כתבה...
כשנתבקשנו לכתוב לסרטון המחאה על חתיכת נייר "אל תסגרו אותי", כשכל אחד מתכוון לבלוג האישי שלו, פפי הרגישה שהדבר הכי נכון יהיה לכתוב "אל תסגרו אותנו".
ו... טוב, הילדה הזאת פשוט פגעה במטרה עם החדות יוצאת הדופן הזאת לה.
זה לא הבלוג שלי שאני פוחד לאבד.
גם אם ישראבלוג יחדול מלהתקיים, אני אמשיך לכתוב. אין לי ספק בכך.
אני אסתדר. אגבה טוב טוב את הארכיון שלי, שעכשיו כבר מתפרש על פני עשור, ואמצא אתר חדש לכתוב בו.
פה ושם אני אחזור לעלעל בפוסטים שבגיבוי. בתגובות. אולי אפילו אראה אותם לילדים ביום מן הימים.
הלהבה הזאת תמשיך לבעור.
לעומת זאת, הקהילה המדהימה הזאת שהיא הבלוגספירה...
היא פשוט תחדל להתקיים.
וזה משהו ש...
אוח.
איך אני יכול אפילו להתחיל להסביר איזה מן אובדן זה?
את כל הקשרים הייחודיים שיתנתקו וייעלמו יחד עם האתר?
הקשרים האלה שכבר מזמן מזמן חצו את העולם הוירטואלי ונכנסו לנו עמוק עמוק לחיים האמיתיים...?
תמיד אמרתי שהדבר היחיד שאדם יכול לעשות הוא לתאר את החוויות האישיות שלו.
אז הנה חלק מהדברים המשמעותיים בחיי שקרו לי רק בזכות קיומו של ישראבלוג:
הכרתי את החברה הראשונה שלי בגיל 16.
זכיתי לפגוש נערה מקסימה ומיוחדת שהכניסה לי סטירה מצלצלת לאגו וגרמה לי לרדת מענן ההתנשאות שעליו ריחפתי כשהייתי בן 21.
יצאתי לדייט הראשון בחיי, שהיה מחריד ומזעזע, בגיל 23. למדתי ממנו הרבה.
נפגשתי עם בחורה שהחזירה לי באופן מוחלט את הביטחון המיני שלי, בגיל 24, אחרי 5 וחצי שנים של יובש שנגרם מטראומה אישית בתחום.
לא הרבה אחרי זה, נתתי למישהי שנכנסה לי ללב להיכנס גם למיטה שלי. בסוף, נראה שהיא בכלל חשבה שהיא נכנסה לשירותים. וזה כאב. וזה היה מסריח. אבל אני מאוד שמח על החוויה הזאת שהייתה.
אין לי ספק שהבלוג הזה והקהילה שפתאום השתייכתי אליה שינו את החיים שלי לחלוטין.
הקשרים שתיארתי פה הם קשרים רומנטיים בעיקרם, אבל רק כי אלו הם הקשרים שנצרבים הכי חזק וצפים הכי מהר כשמנסים להיזכר במשהו. אני משועשע להיזכר במשפט שמישהו פעם אמר לי, שישראבלוג זה פשוט אתר היכרויות מתוחכם.
למרות שחוץ מזה, בזכות האתר הזה נרקמו גם עשרות קשרים נוספים של חברות וידידות ביני ובין אנשים נפלאים אחרים שלא הייתה לי שום דרך אחרת להיתקל בהם באוקיינוס האנשים הישראלי.
אוי נו, מה פתאום אני נותן את כל הדוגמאות האלה?
זאת דוגמא:
שני חברים טובים שלי, תמי ויותם, הכירו דרך ישראבלוג.
והיום הם נשואים באושר.
כשאני מנסה להסביר לאנשים למה אני ממשיך להאמין באהבת אמת, זה הזוג הראשון שעולה לי לראש כדוגמה.
אני באמת ובתמים חושב שאפילו הסיפור הבודד הזה נותן מספיק תוכן ומשמעות לקיומו של האתר.
יודעים מה?
בואו נתעלם רגע מהקשרים שנוצרים בעולם האמיתי.
נסתכל על ישראבלוג באופן אבסולוטי וקריר אך ורק כאתר לכתיבה וקריאה של בלוגים.
אם האתר ייסגר, יהיו עשרות בלוגרים אנונימיים אהובים ויקרים לליבי, בלוגרים, שום דבר מעבר לזה, שלעולם לא אדע באמת מי הם היו או מה עלה בגורלם.
קשרים וירטואלים שייקרעו באגרסיביות וישאירו אותי לבדי, המום ומבולבל בחושך.
כאילו קרעו לי מהידיים ספר קסום, אהוב ומרתק שמעולם לא הספקתי לסיים.
אני לעולם לא אדע אם קיי ודורון נשארו ביחד והתחתנו, כמו שתמיד דמיינתי
או איך האזרחית קיין תתמודד עם הבת שלה כשתהפוך למתבגרת
האם גלניס תצליח למצוא את הבחורה שתאזן לה את החיים הרומנטיים
ומה יהיה למרמוז להגיד על שערוריית הפוליטיקה האחרונה.
כל כך הרבה סיפורים...
אני נזכר עכשיו בבלוג של אלאנה.
בלוג פואטי דכאוני ומשונה מעט של בחורה שעברה מספיק טראומות בחיים. לא הטעם שלי ברגיל, ולמרות זאת, מצאתי את עצמי קורא שם בקביעות.
אני זוכר איך אחרי הפסקה ארוכה של כמה חודשים פתאום פירסמה אלאנה פוסט על איך מצאה אהבה. היא הייתה מאושרת והחיים חזרו להאיר לה. אני זוכר איך שמחתי בשבילה.
עוד דממה של כמה חודשים ו... הופס. פוסט זעיר ואפסי שמתאר את הדברים שהכי קשה לבחורה לעשות כשהיא בהריון.
יש מצב שהזלתי דמעה בפוסט הזה.
ואם יסגר האתר הזה... הקשרים שלי אליכם ייעלמו.
תחזרו להיות סתם אנשים שאין לי קשר איתם.
מי יודע? אולי אפילו אעבור לידכם ברחוב, במרחק נגיעה, ולעולם לא אדע שאלה אתם שהייתם כל כך קרובים אלי.
אותם כותבים שקסמתם לי ונגעתם בחיי.
אותם סיפורים קסומים ומהלכים על שתיים.
תמיד יהיו בלוגים שיגססו וימותו מאליהם. וגם אותם,במידה מסוימת, אני אאבד.
זה עצוב, אבל זה בסדר... חלק תקין ממעגל החיים של הבלוגים.
אבל אסור להרוג אותנו ככה בזדון. בכוח.
לתלוש אותנו ככה מהאדמה.
זה מרגיש כמעט... מרושע.
לעשות כזה דבר...
אנשים קטנוניים פה אומרים שצריך לסגור את האתר בגלל הנהלה כושלת שלא באמת מפתחת אותו בשום צורה.
אומרים שזה אתר מחורבן. אין לו אפליקציה נורמלית או שום דבר מודרני ויעיל.
אבל אולי דווקא העובדה שהוא מיושן ופרימיטיבי היא שמושכת לכאן את כל הטיפוסים הקסומים.
דווקא המשהו העתיק והביתי הזה קורא לנו.
כמו כתיבת מכתבים.
או רכיבה על כרכרה רתומה לסוסים.
או טיפול רפואי באמצעות שוקים חשמליים למוח (תחושה שרבים מהקוראים שלי בטח מכירים היטב כשהם נאלצים לקרוא את העיצוב כאן פעם אחר פעם...)
בלוגרים כועסים משתלחים במריאט ומזלזלים ביכולותיה לטפל באתר הזה ולדאוג לקיומו.
איזה מן היגיון מטופש זה?
למי בכלל אכפת מההנהלה כאן? זה לא הדבר שאנחנו נלחמים למענו!
דמיינו לכם גן.
גן שהוזנח לחלוטין ע"י גנן חסר יכולת.
גן פרא.
זה נכון שהגן אינו מטופח. שהוא גס וסבוך ומאיים למראה.
אבל דווקא בגן הזה,
בזכות ההזנחה,
גדלו העצים החזקים ביותר.
העצים ששרדו את תנאי מזג האוויר הקשים ואת האדמה היבשה.
עצים ששורשיהם ניטעים עמוק עמוק באדמה, לאורך ולרוחב, וכבר לא ניתן לזהות איפה מתחיל שורש של עץ אחד ומסתיים שורשו של אחר.
ובצילם של העצים גדלים להם פרחים נדירים, מדהימים ביופיים ובריחם...
וכן, גם עשבים שוטים קמים וקמלים להם על בסיס יומי, ואפילו צברי פטריות וטחב גדלים פה ושם.
כמו בכל גן.
גן פראי וקסום שכזה.
באמת שגננים מוערכים יתר על מידה...
אם תשאלו אותי, אני ממשיך להיות אופטימי. משהו בי מאמין שהאתר הזה יסתדר.
אה כן, גם עברתי לאחרונה 70 אלף כניסות לבלוג.
תמיד חלמתי לנצח את הבלוג של יותם בקטע הזה... יהיה קצת מבאס לחשוב שאני לא אצליח רק כי ישרא נסגר (=
אבל היי, אני אתנחם בעובדה שניצחתי את הבלוג של תמי (;
מקווה לחגוג איתכם גם את העשור הבא לבלוג.
אוהב אתכם.
אם עדיין לא ידעתם, אז תדעו (=
פילו (שלא נשאר לו מקום בשלט בשביל לכתוב "... יא בני זונות" )
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
