הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

הפוסט הבא אינו מפורסם כחלק מ-"שבוע הפוסטים המתים", אז ייאי לכם.

ובכל זאת, הוא עדיין רציני וחסר הומור או שמחת חיים. אז ייאי ל... אממ, אף אחד, בעצם?

... וכן, אני יודע שהכותרת נשמעת כמו שם של סדרה לילדים בשילוב עם לימודי פסיכולוגיה לחובבנים. זה מה יש P=

בזמן שאני חושב על דרך טובה לפתוח את הפוסט הזה, כדאי שפשוט אתחיל לכתוב את העובדות. אולי בזמן הזה אני כבר אמצא פתיחה ראויה כלשהי.

לאחרונה אני חושב שוב על אהבה.

אהבה ומוות. צוות חמוד שמלווה אותי יחדיו בתקופות הפחות שמחות שלי.

אז אני חושב על אהבה. או ליתר דיוק, על היכולת שלי לאהוב.

אני אוהב הרבה דברים. את אמא שלי ואחותי, את חברים שלי, את השמיים. (כן, גם בני אדם הם דברים. תחיו עם זה.)

אין לי ממש בעיה עם אהבה, בגדול.

אבל האהבה שאני רוצה לכתוב עליה היא כנראה אהבה מסוג אחר. אהבה שלא ממש הצלחתי או ניסיתי להגדיר אותה עד היום. אהבה שהרגשתי עד היום רק כלפי מישהי אחת, בערך בגיל 16.

בשלב הזה אתם כבר בטח חושבים שאני מתכוון לאהבה רומנטית. אבל זהו... שלא.

כלומר, באידיאל, אני משער שזה גם משהו שאני אצטרך להרגיש כשאהיה מאוהב, אבל עדיין...

הפעם היחידה שבה הרגשתי את האהבה הזאת ממש לא הייתה רומנטית.

בר הייתה החברה הכי טובה שלי בגיל 16.

מי שקורא פה כבר כמה שנים (מסתבר שיש כאלה) אמור לזהות את הסיפור.

אני חופר עליה אחת לכמה תקופות דכאוניות (= (אם תשמעו שביומיים האחרונים הייתי לבד בתורנות בבסיס, עייף מאוד עם הרבה זמן לעצמי למחשבות, תבינו אולי מה הזרז שהחזיר את המחשבות האלה לקראת הפוסט)

אז בר...

הממ. אין ממש דרך לתאר בקצרה את בר.

בת של סופרת. נפש חופשייה. בחורה דפוקה ומתוסבכת על כל הראש. יצור מקסים ומעניין שקרן אהבה ויופי, ושהקיא לי פעם קצת על הסווטשירט כשהיה ממש שיכור.

ובר הזאת אהבה אותי.

ואני אהבתי אותה.

ו.. טוב, זה בערך הסיפור.

ידעתי שהיא אוהבת או כי היא אמרה לי את זה כל הזמן. כי היא הייתה מתנפלת עלי בחיבוקים בכל פעם שהיא ראתה אותי. כי היא הכריחה אותי לקרוא לה "אהובתי", והיא קראה לי "אהובי" (היא קראה ככה להרבה אנשים, אבל זה לא הקטין את האהבה שלה אלי).

ידעתי שאני אוהב אותה כי... טוב, כי לא יכולתי שלא לחייך כשהייתי רואה אותה. כי למרות הרבה מאוד ריבים קטנים שהיו בינינו, ידעתי שעד שבוע הבא נשכח מהכל. כי כל הזמן דאגתי לה ורציתי שיהיה לה טוב. כי ידעתי שהיא אוהבת אותי.

וזאת הייתה האהבה הכי הדדית והכי נקייה שחוויתי מעולם.

אני יודע שהייתי בן 16 ושהמוח שלי היה שונה משהוא עכשיו, מה שגרם לי לחשוב ולהרגיש דברים בצורה שונה וקיצונית (עובדות מדעיות, חבר'ה...), אבל זה לא הופך את מה שהרגשתי לפחות אמיתי.

עובדה שמאז לא הרגשתי שוב באותה צורה.

הסיפור נגמר בערך כמו שהוא התחיל.

במפתיע.

כמו שבר נכנסה לחיים שלי באהבה מוחלטת ומלאה, ככה היא גם נעלמה.

העובדות עדיין לא לגמרי ברורות לי, אבל יום אחד בר הייתה נורא פגועה והחליטה לאפס את החיים שלה.

אז היא חתכה את כל הקשרים הקיימים.

לי היא השאירה מכתב.

הבאתי לה מכתב בחזרה.

וזהו.

פתאום נוצר לי חור בחיים שלא הרגשתי כמותו עד אותו רגע. ובפעם הראשונה בחיי הבוגרים, הלכתי לחבק את אמא שלי והתייפחתי בבכי על האהבה שנלקחה ממני. בכי אמיתי משתפך שהגיע עמוק מתוכי. בכי של עצב וכאב שמגיעים עמוק מבפנים.

ראיתי את בר כמה פעמים בודדות מאז, לרוב במקריות. מיותר לציין שזה לא היה אותו הדבר. שמשהו היה חסר...

אבל הזיכרון של האהבה שהייתה, של הקשר שהיה בינינו, עדיין בוער בי בעוצמה שקשה לי לתאר.

לפני כמה ימים ניסיתי לדמיין איך היה נראה מפגש עכשווי בין בר וביני.

דימיינתי איך אני מספר לה לה שאבא שלי נפטר לפני שנה והתחלתי להרגיש את הדמעות מכבידות לי על העפעפיים.

אבל לא בכיתי כי חשבתי על המוות של אבא שלי.

בכיתי כי דימיינתי כמה בר תהיה עצובה לשמוע שאבא שלי נפטר

וכל כך העציב אותי לדמיין אותה עצובה, שהדמעות זלגו מעצמן.

אתם מבינים כמה חזק הרגש הזה?

לפני כמה זמן התחלתי לדבר עם מישהי והסברתי לה שמעולם לא ממש הבנתי איך קורה ששני אנשים זרים הופכים פתאום להיות חברים קרובים.

אולי זה חלק מהסטיות החברתיות שיש אצלי במוח, אבל אני פשוט לא מצליח להבין איך עוברים את המחסום הזה שמפריד בין "זרים" ובין "חברים בנפש".

ניסיתי לחשוב על החברים הנוכחיים שלי, אבל עדיין לא הצלחתי בדיוק לחשוב על רגע נקודתי שלפניו היינו סתם מכרים ושאחריו היינו חברים.

ואז, באופן בלתי נמנע, חשבתי על הקשר שהיה לי עם בר.

עם בר זה היה נורא פשוט.

נפגשנו כמה פעמים עם החבר'ה, התחלנו להתכתב באינטרנט, ובר פחות או יותר הציבה בפני עובדה ש-"עכשיו אנחנו חברים".

היא הייתה מתקשרת אלי ומזמינה אותי להיפגש איתה ועם חברים כל הזמן, כי היא החליטה שאנחנו חברים, ושאני אדם מעניין ושהיא אוהבת אותי ורוצה שאני אהיה חלק מהחיים שלה.

ובר, לגמרי בעצמה, סחפה אותי איתה למערכת היחסים המדהימה הזאת, שמהר מאוד הפכה להדדית.

היא נתה לי להבין באופן מוחלט שהיא אוהבת את מי שאני ומה שאני, על כל הצדדים שלי. היא הרגישה בנוח לדבר איתי על הכל והייתה מוכנה לשמוע כל מה שהיה לי להגיד. לפעמים היא אפילו איימה להרביץ לי אם אני לא איפתח בפניה. לעיתים קרובות, היא באמת הרביצה לי.

אני לא יודע כמה מהדברים שבר אמרה או נתנה לי להבין היו אמיתיים, אבל הרגשתי שהם אמיתיים.

וזה כל מה שהיה חשוב.

כשהייתי עם בר לא הסתרתי אף צד מעצמי. לא התביישתי בשום דבר שעושה אותי מי שאני.

... טוב, חוץ מאולי בתחום המיני. עוד הייתי נורא ביישן ומובך מהנושא הזה בזמנו.

היו הרבה פעמים שבר ואני לא הסכמנו על דברים. שהיא אמרה לי שאני אידיוט ושאני צריך להתבגר. אבל ידעתי שהיא לא אוהבת אותי פחות. ממש לא.

חשבתי על זה והבנתי שאולי, בעצם, למרות שזה ממש עקום ומפגר, ככה חברויות נרקמות.

אין באמת חשיבות משמעותית לתחומי עניין משותפים או לאופי דומה.

זה לא משנה מי הייתם קודם או מי אתם עכשיו.

חברות נוצרת כשמישהו אחד מחליט, באופן אקראי לחלוטין, שהוא רוצה להתייחס למישהו אחר כאל חבר שלו.

וכשהמישהו השני מקבל את החברות של הראשון ומוכן להחזיר לו יחס זהה, נוצרת חברות.

חברות שכוללת בתוכה אמון הדדי ואהבה וספור חוויות משותפות.

כשמסתכלים על זה ככה...

טוב, חברות היא מן דבר קצת קסום שכזה.

לא?

אחרי שנזכרתי בבר, ניסיתי לחשוב על האהבות שהיו לי מאז ושאינן "נטו חברותיות".

נזכרתי איך האקסית שלי, שכל הזמן אמרה לי כמה היא אוהבת אותי והתנהלה באופן שהעיד דווקא על ההיפך, הצליחה לגרור אותי בכל זאת למערכת יחסים.

ושמתי לב לעובדה שהבחורה שהכי מבלבלת אותי נכון לעכשיו בחיים נוטה להרעיף עלי מילים אוהבות ושבחים באשר למי ומה שאני, אבל פורקת עלי עצבים ותסכול בכל פעם שאני אומר דברים שהיא לא מסכימה איתם. זה גורם לי להרגיש כאילו האהבה שלה לא אמיתית, ואני פשוט לא יודע איך להתמודד עם כל הסיפור.

ושמתי לב לאיזושהי תבנית...

כנראה שזה נובע מהנכות החברתית-רגשית שלי (ואני לא אומר את זה באופן שלילי. להיות נכה זה פשוט להיות שונה, מבחינתי. ושיהיה לך תא שירותים גדול ומיוחד משלך. שזה מגניב.), אבל נראה שאני מרשה לעצמי להיקשר למישהי רק אחרי שהיא מכריזה בפני, באופן ברור להחריד, שהיא אוהבת ומעריכה אותי. שהיא תקבל אותי באופן מוחלט, על כל צדדיי השונים והמשונים.

לפני שאני יכול לאהוב ולהיפתח - אני צריך את הבחורה הנכונה שתדע להתמודד עם האופי המוזר הזה שלי.

מישהי עם המפתח ללב שלי, כמה שזה נשמע קלישאתי ומגעיל. (עדיין יותר טוב מ-"מישהי עם המפתח לנכויות הרגשיות ולמוזרויות החברתיות שלי", לא...?)

כי ככה זה היה עם בר.

ככה זה עבד לי, פעם.

ומאז בר...

טוב,

מאז בר, אף אחת אפילו לא התקרבה למעמד הזה.

זה קצת מעציב אותי. לחשוב שהסיכוי שלי לאהבה תלוי כנראה באופן כמעט מוחלט במישהי אחרת שצריכה להראות בי עניין וליזום את הקשר.

אני גם קצת מתבאס להבין שפסיכולוגית, אני מפיל את כל האחריות על הבחורה העתידית הפוטנציאלית הזו, תהא מי שתהא.

שהפאק שלי הוא שאני לא יכול להיות זה שיוצר את הקשר הבסיסי, אלא רק מסוגל לזרום איתו ולהעצים אותו.

אני לא חושב שאם בר לא הייתה בחיים שלי הדבר הזה היה נמנע.

למעשה, ההיפך הוא הנכון. אני חושב שזה מי שתמיד הייתי.

אם בר לא הייתה בחיים שלי, יכול מאוד להיות שעד היום מעולם לא הייתי מרגיש אהבה אמיתית כמו שהייתה בינינו אז.

ונורא חבל לי שכשאני מסתכל על תמונת המצב הנוכחית שלי,

על כל האנשים שלוקחים חלק בחיים שלי ושאני אוהב אותם כל כך...

עדיין אין את האהבה ההדדית, הגדולה והמוחלטת הזאת.

ואני כבר לא בטוח אם תהיה.

אז כרגע לא נותר לי הרבה מה לעשות

חוץ מ...

... הא.

להתגעגע.

meh

דברים שגורמים לבנאדם לרצות להיות קצת לבד...

(כמובן שחברים שלי היו חייבים להגיע באמצע הבלוג הזה ולהרוס לי את כל המוד ולעשות לי שמח, אבל נו טוב. כפרות.)

לפוסט הזה אין באמת קשר לאומפלופוביה.

פשוט שחברים שלי היו פה עכשיו והחליטו לתת שם לעובדה שאני נגעל מפופיקים.

טוב, סעמק. לא הצלחתי לחשוב על דרך טובה לפתוח את הפוסט הזה.

נצטרך לוותר עליו...

אוהב,

פילו