קיבלתי את השרביט מ JENNY10 ונזכרתי איך בעבר הייתי מנהל פרוייקטים כאלו ואחרים בטבעת המופלאה שלנו , שחלקה שרד , חלקה התמסמס - אך הבסיס שלה עדיין מלווה אותנו ואותי כבר משנת 2006 - וכאשר חושבים על כך , הלב מתרחב...

הפעם הראשונה שלי קרוב למוות היתה בגיל 6.5 לערך.

ילד ירושלמי קטן , לומד בכתה א' בביה"ס "בית הילד" השוכן לו בדד בלב שדה בור בשכונת טלביה בעיר ( היום שדה הבור הזה הוא "גן הפעמון" , "תיאטרון הקרון" ומלון "ענבל" - וגם בית הספר האמור עדיין שוכן בו...) בשנת 1971 , כאשר כדי לא ללמוד בבית הספר השכונתי של שכונת תלפיות , המרוחקת כ 4 ק"מ ממקום הביה"ס , בו היתה אמי סגנית המנהלת , נאלצתי לנסוע יום יום באוטובוס הלוך ושוב לביה"ס המרוחק הזה.

אני מניח שהתיאור הזה נראה מוזר מאד לכל הקוראים הצעירים יחסית - אך אני חייב לציין שירושלים של תחילת שנות ה 70 היתה מקום בטוח למדי , עם תחבורה ציבורית מצויינת , וכי היינו מספר חברים שלמדו באותה שכבת א' והיינו נוסעים כך מדי יום למעט מקרים בודדים בהם אחד ההורים בעלי הרכב היה לוקח את חלקנו לביה"ס בדרך לעבודה , כך שבניגוד למצב זה שנים רבות , היה מדובר במצב שגרתי ורגיל.

בהלך כיתה א' נלקחתי לבדיקת עיניים שגרתית בה התגלה כי אני נזקק למשקפיים , וגם כי עין שמאל שלי היא עין עצלה - בהקשר המשקפיים התרגלתי די מהר לאביזר החדש ( שהיה במונחים של היום אנטי אופנתי בצורה קיצונית וללא אפשרויות בחירה במונחים של אז... ) , אך לאותו כיסוי לעין ימין , שהוצמד למשקפיים , על מנת לתת לעין העצלה הזדמנות להתחזק ולשפר תפקוד , היה לי קשה מאד להתרגל - גם נראה חריג בקרב הילדים של אז , גם איכות הראיה היתה בעיתית - וכל אלו פגעו מאד באיכות החיים ובתפקוד - אבל ההורים דרשו - ואני צייתי.

באחד הימים , ירדתי לבד מן האוטובוס הציבורי ( מי דיבר אז , אגב , על הסעות...) והתחלתי ללכת לכיוון הביה"ס שהיה מרוחק כ 500 מ' מהתחנה. הייתי לבדי , עם המשקפיים והכיסוי כמובן , והתחלתי לחצות את הכביש במעבר חציה כפול בצומת לא מרומזר ( שהיום הוא צומת מרומזר מורכב המחבר את מלון "המלך שלמה" , שכונת ימין משה ומתחם "גן הפעמון" ).

חציתי בהצלחה את החלק הראשון של מעבר החציה , הפניתי מבטי ימינה לראוות את התנועה המגיעה אלי מחלקו העליון של רח' קרן היסוד וראיתי שהכל בסדר - והתחלתי לחצות.

אז זהו - זה לא היה בסדר... עקב בעיית הראיה לא ראיתי שמכונית נוסעת לכיוון שלי , ועוצרת סנטימטרים ספורים ממני על מעבר החציה בחריקת בלמים נוראה שצלילה מהדהד בי גם כעת. 

קפאתי על מקומי , דלת הנהג נפתחה והוא יצא צועק ומגדף איך אני לא מסתכל.

את המקרה אני זוכר עד לכאן - לא איך שהגעתי אחר כך לביה"ס , אבל בוודאות כיצד הורדתי מהמשקפיים את הכיסוי המיוחד לעין העצלה , שמתי אותו בכיס , ולא הסכמתי להשתמש בו לעולם , גם אחרי כל השכנועים של הוריי , שידעו כמובן מה עבר עליי ב"כמעט תאונה" הזו - עד שלבסוף ויתרו.

התוצאה - נותרתי עם עין שמאל עצלה , דבר שלמדתי לחיות איתו ולהסתדר היטב , כולל בשירות הצבאי התובעני , בעבודה ובכל הקשר אחר.

מאז הייתי קרוב מספר פעמים למוות - בעיקר במקרים של פיגועים שהיו עשרות מטר ממני מספר פעמים , וגם בצבא - אבל את הפעם הראשונה כנראה לא שוכחים...

נזכרתי בכך עם העברת השרביט , כי גם לגוזל הצעיר התגלתה בעיית ראיה דומה לפני כ 4 שנים - והוא נאלץ ללכת עם רטיה כמעט 3.5 שנים מדי יום , כאשר משך השימוש התחיל ביום שלם בהתחלה עד שעתיים בשנה האחרונה , עד שלפני כמה חודשים הורדה הרטיה סופית ונותר עם משקפיים  , אך עם עיניים בריאות - דבר שלא היה לו או לנו קל ,ומדי פעם , שנפגשנו עם ההורים שלי , עלה הסיפור הזה כדוגמה של איך אסור להורים לנהוג , גם בנסיבות קשות...

מעביר את השרביט ל ענת73 קול השקופים שקולה העדין חביב עליי ויהיה גם חביב עליכם ואל היפיפיה הנרדמת שכתיבתה לא תותיר אתכם אדישים...

אסיים באימרת השבוע:

"אהבה על חדוותיה, מזככת ומחדדת את חוש הראיה" ( הלן קלר )