כמעט חצי שנה מלאו לבלוג.

בטריגר הראשון, עזיבת מקום העבודה, התמקדתי רבות, על כל היבטיו השונים, כאשר שרטטתי בצורה מפורטת את דרכי מתפקידי הקודם לנוכחי בצורה שניתן להרכיב מהן מדריך "עשה זאת בעצמך"...

בטריגר השני, מות כלב הגולדן רטריבר האהוב שלנו, התמקדתי בעיקר בימים הראשונים, ואחר כך פחות ופחות.

צצו במסגרת הבלוג הזה וגם באלו של חברי האחווה רגשות רבים הנוגעים לחיינו בני הבלי גיל - נגיעות לאהבה ושנאה, אחווה ובגידה, חברות ובוגדנות ואף חיים ומוות, אבל עם האמוציות השונות, והאמת הפנימית , כאשר קראתי את המאמר של יוסי שריד ( שאת זמנו מעביר כעת בכתיבה כמעט יום-יומית בעיתון "הארץ" ) חזרו תחושות ישנות לחיי, שוב.

מביא לכם את המאמר הנוגע ללב ...

אתה כבר יכול לכבות את האור - יוסי שריד  

טוטה השניה מתה.

אני קורא לה "השנייה", כי היתה לנו טוטה ראשונה שמתה לפני יותר מעשר שנים ואז נכתבו עליה הספדים כראוי לסלבריטי במעמדה. טוטה הראשונה היתה דעתנית ואסרטיווית, כפי שנהוג אצלנו לומר על נציגות ממין נקבה.

טוטה ה-II, לעומתה, לא התהלכה בגדולות, הצניעה לכת והתרחקה מעסקי ציבור. אין לי אלא לשער, שענוונותה נבעה מילדות קשה שנותרה עלומה עד יומה האחרון. היא לא הסגירה את סודות עברה, ואנחנו לא לחצנו. ראינו אותה נחבאת אל הכלים, כלי האוכל שלה, והבנו את המחסור שעבר עליה. בעליה הקודמים לא היטיב אתה. הייתי רוצה להיפגש אתו כדי לומר לו את כל מה שאני חושב עליו, מאניאק.

אני מעלה כאן עוד השערה מצמררת: ייתכן שה-II היתה בכלל כלבה מוכה. בכל פעם שניסינו ללטף אותה, היא רעדה בכל גופה; כלבה נורמלית אינה מפחדת.

מותה השבוע היה בשיבה טובה, אך לא בדרך הטבע. טוטה לא מתה על מיטתה, היא הורדמה ואנחנו מאמינים שנגאלה מייסורים קשים. זה היה מוות מתוך כבוד אליה. היא שנאה את עצמה בהידרדרות הגופנית והמנטלית שלה, התביישה בחוסר האונים שלה, שלא איפשר לה לתפקד כרגיל. בכל פעם שסבלה, הסתתרה בפינת החדר וליקקה את מכאוביה. בימיה האחרונים, אפילו כוח ללקק לא עמד לה.

נשאנו אותה על כפינו למרפאה, חיבקנו אותה ועד לרגע האחרון דיברנו אתה, אמרנו לה דברים נעימים על חכמתה ועל יופיה. למען האמת, היא לא היתה יפה במיוחד, עכשיו מותר לגלות, ושכנים חסרי טקט העירו לנו לפעמים במעלית על משמניה. בזנו בלבנו לשכנים האלה, הם כבר מזמן לא חברים שלנו.

ואילו על חכמתה לא שמענו עוררין: טוטה ה-II לא השחיתה נביחה בחייה על אדם הגון ושוחר טוב. היה לה חוש פנימי לאנשים, ובני משפחתי המליצו לי להסתמך עליו: היא מזהה טיפוסים מפוקפקים יותר טוב ממך, אמרו.

כשדיברנו אתה במרפאה, בטרם תרדמה, היא לא מצאה צורך ותעצומה לענות לנו, אבל הבינה כל מלה. העיניים הפקוחות והמבט הבהיר הסגירו הבנה ופרידה מתוך הכרה מלאה. נשארנו בחברתה עד הסוף, עד שעצמה עיניה בהשלמה, והווטרינרית הצעירה אמרה - לא היתה לכם ברירה, אתם יכולים להיות שלמים עם עצמכם.

כל ערב ראתה חדשות והתמצאה בעניינים. אולי הגיעה למסקנה שבארץ הזאת מבזבזים את כל הצער על אנשים ולא נשאר עוד צער לבעלי חיים. היא חיה בטעות, לפחות במקרה שלנו .

בשלושת החודשים האחרונים, עשינו כמיטב יכולתנו כדי להחליף לה כוח, להעמיד אותה על רגליה. לפי התרשמותי, היא לא היתה ממש חולה, אבל הזיקנה היא עדיין חשוכת מרפא. זריקות הוויטמינים והכדורים לחיזוק הלב לא הועילו.

חוץ מקוויאר, הצענו לה הכל לאכול. לא היה לה תיאבון, ומשאכלה משהו כדי לרצות אותנו - מיד הקיאה. משום שלא יכלה מחמת תשישות לעשות קקי ופיפי בחוץ, בכוחות עצמה, התגוללה בקיאה ובצרכיה, וניכר בה שהיא מתנצלת. טוטה ה-II היתה כלבה נקייה ומסודרת, ואף שישנתי אתה לא פעם, מעולם לא קמתי עם פשפשים. היא שימשה דוגמה לנכדים הקטנים שלנו, שלפעמים עדיין "בורח" להם בלי חיתולים.

ובשבוע האחרון, בפעם הראשונה בחייה, התחילה לבכות, וטוטה אף פעם לא היתה כלבה בכיינית. משנתמלאה סאת סבלה, כאילו התפרץ בבת אחת כל הבכי הזה שחיי כלב צוברים; כמה אפשר להתאפק.

אין לנו מושג בת כמה היתה במותה, אולי בת 16 ואולי יותר. בניגוד לטוטה ה-I, היא לא נולדה אצלנו. בליל גשם אחד, לפני 11 שנים, צלצלו אנשים בפעמון דלתנו, גוררים אחריהם כלבה רועדת מרטיבות ומפחד, ואמרו לדורית - הבאנו לכם כלבה עזובה מהרחוב שלכם, היא מאוד נחמדה וידידותית וחבל שתמות מקור. אשתי עוד ניסתה לסרב, אך הזרים לא התרשמו כלל: תשאלי את בעלך, אמרו, קראנו בעיתונים שהוא אוהב כלבים . זה עונשם של מפורסמים שאהבותיהם ידועות בציבור; גם אני הייתי פעם סלב. כך נהפכה טוטה החדשה לכלב השמירה של דמוקרטיה מאוימת ומתגוננת בביתה.

טוטה ה-II היתה איפוא אסופית, בת מאומצת, המוכיחה שוב שילדים מאומצים אינם אהובים פחות. היא היתה זקוקה בדחיפות לחיסונים, הלכנו לווטרינר, ובאותה הזדמנות שאלנו אותו מאיזה סוג היא, והוא השיב בהיתול - מסוג מיצובישי. הווטרינר צדק: מי מסוגל לדעת מה סוגם של נטושים ונבגדים, ומה זה משנה. בלאו הכי אין לנו עניין להשקיע בכלבים גזעיים; שישקיעו אחרים בגזענות שלהם.

היינו בטוחים אז, שטוטה בביתנו היא אורחת לרגע ובקרוב תשוב לבעליה. רק נפרסם מודעה בעיתון מקומי על כלבה שנמצאה, ומיד יופיעו לקחת אותה. פרסמנו - ואיש לא התעניין. אולי טוב שכך, כי כלבה כמו טוטה ראויה לחברים אחרים.

הזמניות שלה חרצה גם את שמה, את שני השמות שלה, בעצם. אני קראתי לה טוטה (קיצור דיסקרטי של סמרטוטה), שם זמני, על שם קודמתה המנוחה. ודורית קראה לה קוקי. ברור ששם כל כך זול והמוני לא נועד אלא לצורכי רישום ורישיון בלבד. מרוב שמות היא היתה בת-בלי-שם . היא, מצדה, העמידה פנים שלא איכפת לה. הרגשתי שהיא מחבבת אותנו, ומוכנה למחול לנו על שגיאותינו.

למרות שהופקרה, הושלכה לכלבים, ונהפכה לכלבת רחוב עד שנאספה, היתה טוטה ה-II בעלת נימוסים והליכות, בדרך כלל. אבל גם לבריות נורמטיוויות יש לפעמים התנהגות חריגה ואפילו אקסצנטרית במידת מה: היא אהבה גזר, ולגזר טרי ייחסנו את בריאותה הטובה. ועוד יותר אהבה לבלוע ספרים, וכך כילתה ספרים ישנים ויקרי ערך דווקא. רצינו להאמין, שבורי לב, שהאווירה התרבותית בבית משפיעה עליה, אבל הווטרינר סבר אחרת: ריח הדבק, אמר, עושה לה את זה, מגרה אותה, ובספרים חדשים אין דבק ואין ריח.

טוטה שלנו השאירה אחריה פינכת אוכל כחולה וקערת מים לבנה וקופסאות בשר במזווה ורצועה אדומה, שקנינו לה במתנה רק לפני כמה שבועות. רצינו שלעת כלותה יהיה לה משהו חדש; רצינו לשמח אותה. אני חושב שהיא שמחה. היא השאירה אחריה גם את שנינו, ועכשיו לבדנו.

לפני שלושה ימים יצאנו מהבית . דורית אמרה - אתה יכול לכבות את כל החשמלים, כי אין כבר למי להשאיר אור. ואני אמרתי - את צודקת, לא חשבתי על זה.

בחושך, כשאני קם מהמיטה, אני עדיין נזהר שלא לדרוך עליה ולא להכאיב לה.

מוקדש באהבה לכלב פיץ', שהנעים את חיינו 12 שנה...

אסיים באימרת היום:

"כל בן אנוש חייב ללמוד את היקום מחדש. כל גור כלבים נושא את היקום בתוכו. בני האדם מחצינים את חוכמתם - היא אצורה במוזיאונים, בספריות, אצל המלומדים. חכמת הכלב בדמו ובעצמותיו היא מצוייה" ( דונלד מקיד )