כתמיד, הגיחה לאילת היתה מהנה עד מאד, פרט לכך שמעודי לא ראיתי את אילת עמוסה במבקרים בצורה מטורפת כל כך - כל צידי הכבישים המוליכים דרומה היו עמוסים משני הצדדים , וזאת לצד אוהלים אין ספור , מנגלים מעשנים וים של אנשים - וכך גם מקומות הבילוי ...ומועדוני הצלילה כמובן...

החבורה שלנו התקבעה על מספר מצומצם מאד של אתרי בילוי, מועדוני צלילה ומסעדות להם אנו מגיעים, כך שאילת, עבורנו, היא חופשה מתוכננת ללא הפתעות מיוחדות, אולי בניגוד לדימוי המפוקפק של חופשות הגברים...

כאן אתן מס' דוגמאות למקומות הללו, שאנו פוקדים אותם כבר שנים רבות.

ביום חמישי בערב הלכנו למסעדת "אל גאוצ'ו" באילת, בה ישנו תפריט מיוחד לצוללנים ( לכל המעוניין - צריך לבקש אותו מהמלצר/ית ) ונהנינו מהאווירה ומהבשר בסגנון הדרום אמריקאי המשובח.

ביום שישי בערב הלכנו לאחת מפנינות אילת הלא ידועות ברבים - "המחבוא של אדי" - מסעדה נפלאה, הקיימת זה כ 30 שנה בלב אזור מגורים ולא באיזורי הבילוי. המסעדה מציעה מנות ראשונות מסוגננות ומיוחדות , בשר מעולה וכן דגים ופירות ים, כך שאיננה מתאימה למקפידי כשרות - מסתבר שרבים מכירים ואוהבים את המסעדה הזו, כך שהכרחי להזמין בה מקום מראש.

בשעת הצהריים, אחרי הצלילות, אנו אוהבים לשבת בחוף המגדלור ( 500 מ' דרומית למצפה התת ימי ) - האוכל בסדר, והבירה הצוננת או הקוקטייל התורן מתאימים מאד לאווירה - מה גם שלעיתים אנו גם יוצאים וחוזרים מהחוף כנקודת צלילה , החבר'ה שאינם צוללים מתפננים בינתיים על הבר , ואח"כ אפשר להתקלח , לשטוף את ציוד הצלילה ולייבש אותו בשמש האילתית.

כל לילה אנו מסיימים אצל שייך יוסף הבדואי ( בן 46 להערכתי כבר 10 שנים...) במאהל הבדואי אשר נמצא מול שמורת האלמוגים - שיחות על אבטיח , תה בדואי מתוק , נרגילה למעשנים בחבורה - והמון פלאוורה אל תוך הלילה - ואח"כ נסיעה לדירה וצניחה למיטה...

בצלילות הפעם לא צילמתי כי סוללת המצלמה התת ימית שבקה חיים ולא השגתי בהתראה קצרה כל כך סוללה חילופית, אך באחת הצלילות, בעומק של כ 30 מ' , ראיתי אבן שתפסה את עיניי ...

אמנם כאן תראו אותה אחרי שמשיתי אותה ושמתי אותה בכיס המאזן וצילמתי אותה רק בבית - נועה של הים...

מאחל לכם חג שני שמח ומהנה...

אסיים באימרת היום:

"הסברים מיסטיים נחשבים עמוקים. האמת היא שהם אפילו לא שטחיים" ( פרידריך ניטשה )

אחרי מספר ימי מנוחה ( עם המשפחה והילדים , הכל יחסי...) ולאחר הליכת הבוקר הספורטיבית, יוצא לכיוון אילת - לחופשת הגברים המוכרת , המשלבת בילויים, אוכל טוב , צלילה, צילום  וכיו"ב.

בניגוד לחופשות האחרות בסגנון זה , אני מגיע לאילת במזג אוויר קודר למדי ( שיש לו השפעה ניכרת על הראות במים ) , כאשר כל עם ישראל שעלה מדרום לצפון לפני כ 3,500 שנה , עושה כעת את הדרך ההפוכה מצפון לדרום, ומתמקם על כל פיסת חוף פנויה וחדרי מלון באילת - טוב שלנו יש את הדירה של חברי הטוב למצוא מפלט נעים מההמולה...

אשאיר לכם, כחומר למחשבה, את טורו של יקיר המדור, שי גולדן, שפורסם בשבוע שעבר ב THEMARKER WEEK - ההקשר הוא כמובן הפוסט הקודם שלי, בו עסקתי בתופעות חברתיות וכלכליות הנובעות מחלוקת ההכנסות הלא שיוויונית בישראל , ואם לא מתקיים הפתגם "כל ישראל ערבים זה לזה" , וכל אחד לעצמו - מומלץ לקרוא...

מר גולדן, העתיד הכלכלי קורא לך – שי גולדן

בשבוע שעבר מלאו לי 40. עניין די משמח, אם אתה טיפוס שמח; ועניין די מדכדך, אם אתה טיפוס מדוכדך. כולם הטרידו אותי בשאלות על המשבר המפורסם - אותו עניין שמפיל על אדם את ההכרה שהוא מקריח, כרסתן, הגיע לסוף עלומיו, קבור בקריירה ללא מוצא, אסור לכל הנאות החיים שאינן חלק מהבורגנות וחשוד מיידי בסימפטיה להתבזות ולהשתטות, בכל פעם שהוא מבצע אקט בלתי נורמטיבי.

אני סבור שהמשבר הזה מאחוריי: התקרחתי במידה, שרירי הבטן שלי רכים להדאיג, תחושת החידלון שאוחזת באנשים המכירים בסופיותם אוחזת בי זה מכבר בלפיתת חנק, ועוד כהנה וכהנה עניינים שניהלתי בפרהסיה כדרך של ביטוי עצמי. אדרבא, התבזיתי. ומה בכך? התבזיתי יותר בשנותיי כנער, אבל אז היה קל יותר לסלוח לי - מפאת משובת הנעורים וגו'.

ומה בכך ? אני רואה במפת הכוכבים של עתידי אקטים שנויים במחלוקת ובעייתיים לרוב, שיקימו עלי את קצפם של טהרנים למיניהם. אני חי עם זה בשלום, יחסית לעצמי, מה שמעיד על כך שאמנם התבגרתי במקצת. אחרי הכל - המיומנות הגדולה ביותר שאדם צובר עם השנים היא היכולת להישאר נאמן לעצמו, להיות קשוב לקולו הפנימי ולוותר על התשוקה הילדותית לרצות את כולם, כל הזמן, בכל מחיר. נדמה לי ששיכללתי מומחיות זו באופן נאה למדי בשנים האחרונות, ואני בשל כעת להמשיך לעבר אופק בלתי מוגבל של שערוריות וסנסציות זעיר בורגניות.

ואולם עניין שאיני מצליח להתגבר עליו, בפתח העשור החמישי לחיי, הוא החרדה הקיומית המוחצת - הבעתה מפני העתיד הכלכלי המזומן לי. לעת עתה מצבי איתן, השבח לאל הטוב. אבל כמי שדילג מעבר למשוכה הגילית הסמלית המבהילה של שנתו ה-40, אני יודע לומר כי חוסן זה הוא מראית עין, אשליה שהיא גבבה. אחרי הכל, בעוד שנתיים או שלוש אני עלול למצוא את עצמי כמניה מאוד בלתי אטרקטיבית למעסיקים פוטנציאלים - תוצאה של בלותי הבלתי מוכחשת וניידותם הקלה להבהיל של סייחים צעירים, הדוהרים מאחוריי.

תאמרו: זה העתיד המצפה לכל עיתונאי; בחרת במקצוע ארור במיוחד כדי להוציא את לחמך. אומר לכם: נו, באמת. עידן התחלופה הקפריזית, הניידות הגבוהה והיעדר הביטחון התעסוקתי אינו חובט בעיתונאים בלבד. הוא נחלתם של כמעט כל השכירים במשק. תדע כל אם עברייה, שמרגע שיחצו ילדיה את גיל 45 - מועד עתידם לפורענות.

הפתרון של עצמאות כלכלית - הווה אומר: התנערות מעולו של הקפיטליסט לטובת העמדת שירותיי באופן אד-הוקי לכל דורש - קוסם כמובן. אחרי הכל, מי אינו חולם להיות "אדון לעצמו"? אלא שאדנות זאת היא עבדות והשתעבדות מסוג אחר לחלוטין - תלות בלתי פוסקת בגחמותיהם של לקוחות, השקעת מרץ רב במכירת שירותיך, התקרנפות והתחנפות וויתור על אידיאלים ועקרונות, נפילת קורבן למוסר תשלומים ירוד, נפילה בשבי התנודתיות בשוק וקורבן חסר רחמים של תחרות פרועה עם יריבים המעניקים שירותים דומים לשלך. שלא לדבר על חוסר היכולת לערוך תכנון כלכלי, חרדה בלתי פוסקת מאובדן לקוח מרכזי - וכתוצאה מכך השתעבדות גמורה לגחמותיו ועוד כהנה וכהנה בונוסים שחיי הפרילנסר, העצמאי, מזמנים למי שחפץ בדרך חיים זו.

גם הפתרון של נטילת יוזמה, הקמת מיזם, הזנק, פתיחת עסק וניסיון לגייס כספים לטובת רעיון עסקי בעל אופי כזה או אחר - מתאים רק למסוימים. מרבית בעלי העסקים הקטנים בישראל משועבדים לבית העסק שלהם הרבה יותר מאשר למקום העבודה שבו השכירו את שירותיהם למעסיק. כך או כך - עניין יזמי זה מתאים לאנשים בעלי תעוזה רגשית גבוהה, ביצי ברזל, אבא עשיר, אמא עשירה לא פחות וסבא וסבתא עשירים יותר משני הוריו. המסקנה שהון התחלתי הוא נקודת התחלה לא רעה לייצור הון גדול ממנו אינה חתרנית במיוחד.

ובכן, מה האופציות שעומדות בפניי? הפיכת עצמי לבלתי ניתן להחלפה עבור מעסיקיי, מתוך אמונה שאלה יסכימו לשלם לי את שכרי 27 שנה נוספות (בלתי סביר); נטישת רעייתי ומשפחתי לטובת נישואי תועלת עם יהודייה כבודת הון מפלורידה, תוך ציפייה יום-יומית להתפגרותה (בלתי סביר); השתלטות עוינת על שלד בורסאי, לטובת הקמת חברה שתגלגל כסף שאין לי לחשבונה של חברה אחרת שהקמתי, שגם מחשבונה הריק הזרמתי כסף לחשבונה של חברת קש אחרת וכן הלאה, תוך הסתמכות על כך שהמלים "המחזור השנתי של סך כל החברות שברשותו" יקנו לי כמה אינצ'ים ב-TheMarker, שיובילו לאמון הבנקים בי, שיוביל לרצונם להזרים כסף נוסף לחברות שהקמתי וחוזר חלילה, עד שאיהפך ליצחק תשובה (בלתי סביר לחלוטין, מהטעם שלי עצמי לא ברור מה פירוש המלים שניסחתי כעת); המצאת עצמי מחדש בתחום חדש, תוך נטילת הימורים מחושבים ומתוך קבלה של ספיגת מהלומות כלכליות בשלב הראשון של המסע (סביר, אך מדכא ומבהיל מאוד); עצימת עיניים שלמה, מלאה, מוחלטת וזחוחה, מתוך הנחה כי "יהיה בסדר", ומתוך ההיגיון הפסיכולוגי שאין טעם למלא את ראשך בדאגות למחר, כל עוד זה עדיין לא התייצב בדלת (סביר מאוד ומחרמן מאוד); מה החלטתי? אודיע לכם בבוקר שבו אאבד את מקום עבודתי. מבטיח.

וקטנה לסיום

ובן סטילר אמר: "אם 40 הוא ה-30 החדש, זה הופך את ה-50 ל-40 החדש, נכון? וכך בסדר עולה עד לגיל 120, למשל. זאת לא כזאת מציאה לומר למישהו בן 105, '105 זה ה-95 החדש'".

אסיים באימרת השבוע:

"נכון שכל ישראל אחים , אבל מתברר שהם אחים רק לנושא האחריות" ( אפרים סידון )

בעיקר לאחר המשבר הכלכלי העולמי ב 2008 , התחלתי לכתוב , כאן ובמקומות נוספים , על כשלי הקפיטליזם כפי שנחשפו במערומיהם בעולם וגם בארץ. הזכרתי את הפערים הגדלים והולכים בין העשירונים השונים בארץ, את תחושת הבטן כי במובנים רבים, ובעיקר בנורמות של שוק העבודה הישראלי, עברנו את מורינו ורבינו האמריקאים - והפכנו להיות קיצוניים ורעים מהם - וכל זאת נכתב מהעמדה של היותי קפיטליסט, אך בתחושה קשה כי הרחקנו לכת יותר מדי , כמשק וחברה, עם הקפיטליזם החזירי הזה, מבלי להסתכל לאחור או לצדדים, ובלי שהתרסקנו ( עדיין ) כשווקים אחרים.

כל זאת לצד ביצועיו הכלכליים המרשימים באמת של המשק הישראלי בכל מובן - כאן יתוארו המחירים וההשלכות שלא תמיד גלויים לעין.

בין מוספי החג הכלכליים שקראתי היו ב"THEMARKE" וב"כלכליסט" צרור מאמרים שהמחיש לי , מחקרית ועניינית, עד כמה "רחוק" הגענו בדרכנו הכלכלית במהלך שני העשורים האחרונים.

"THEMARKER"

 למה אנחנו כל כך לחוצים ? מחד, יותר מכוניות , יותר מזגנים , יותר מחשבים , יותר ארוחות במסעדות , יותר טיסות, יותר בגדים , יותר מותגים ויותר טיולים , ואנו לכאורה עובדים פחות - מאידך , התחושה היא שהרבה יותר קשה, וגם שלא נשאר למשפחה - הכיצד ?

ההסברים מגוונים - כבר אין הפרדה טוטאלית בין יום העבודה לחיים הפרטיים בבית - העבודה נשארת איתך תמיד, במחשב הנייד, בסמארטפון גם בחופשות וחו"ל , ונתפסת כדרך הטבעית כיום לעבוד - אולי בגלל גישה זו , התבססה נורמה זו אצלנו ( ואין כמוני כדי להעיד עד כמה היא נכונה ) והגעה למצב של שוק עבודה ישראלי אכזרי מאד, ללא רחמים , סולידריות או חמלה, המתייחס לעובד/ת שלא הצליח להחזיק במשרה כאילו זו אשמתו , ועקב כך גם אצבע קלה יותר על ההדק בנוגע לפיטורי

וכמה נתונים סטטיסטיים עלינו - אנו במקום השמיני ב OECD מבחינת מס' שעות עבודה לעובד/ת ( גבוה משמעותית מרוב מדינות אירופה , מהאמריקאים והיפאנים ) , בין האחרונים במספר ימי החופש לעובד/ת בעולם ( מחצית מצרפת ורוסיה לדוגמה, וזהה לסין ) , המדינה הדכאונית ביותר מחברות ה OECD ( 39% מהישראלים דיווחו על כאב, דאגה , לחץ, עצבות ודיכאון - לצד מספר נמוך ביותר של חוויות חיוביות ) וכן המדינה שזכתה לתואר "המדינה האי שוויונית הענייה ביותר" מחברות ה OECD

מתואות כאן השלכות של המצב - על חיי המשפחה , על רגשות האשם כלפי הילדים ועוד הרבה נקודות שלא אציין כאן - באם תוכלו לשים ידיכם
 על גליון "THEMARKER פסח" אני סבור שמעניין יהיה לכם לעיין בו.

"כלכליסט"

האמת המטלטלת שעולה ממאמרו של ד"ר דניאל גוטליב , סמנכ"ל המחקר של המוסד לביטוח הלאומי היא שתחושתנו לגבי העלמות מעמד הביניים בישראל הינה מוצדקת עד אימה - לפי מחקרו, מעמד הביניים נעלם מארצנו בשנת 2008 , וטתרו מעמד גבוה ומעמד נמוך , שקלטו אליהם את שרידיו של המעמד שאינו קיים עוד.

לא אכנס לפרטי המחקר, שלגביו המלצת הקריאה שלי היא כאל המוסף הקודם , אלא מהשמעויות הכבדות העולות ממנו - לגבי התקווה לצאת ממצב כלכלי / חברתי נתון, על תחושת האושר המזוייפת , על תרבות "האח הגדול" המייחסת לפיטורין כאחד ה SMS השגרתיים , על הקיטוב הגדל בארץ בין "מדינת תל אביב" לפריפריה ועל חיי השגרה על פני סיר הלחץ - התחושה היא שמהפכה היא מחוייבת המציאות, על אף השלטון הדמוקרטי והמבנה החברתי השונה כל כך שמכנותינו שהתעוררו לאחרונה - אין לדעת מתי תתחיל, אך עוצמתה לא ניתנת למדידה.

גם כאן מתוארות השלכות חברתיות של המצב - באם תוכלו לשים ידיכם על גליון "כלכליסט פסח" אני סבור שמעניין יהיה לכם לעיין גם בו.

אאחל לששת קוראיי מחשבה בהירה ופתוחה - וחג שמח...

אסיים באימרת השבוע הקשורה אף היא לפאן המיוחד של ארצנו האהובה , בכל מקרה: