ובחוץ עכשיו שקט הכל
בראשי המחשבות רצות
יש גם רגעים כאלה
מעלים בי זיכרונות
איש אינו עוצר את השעון
אני מתבגר בסוף כל יום
מן חיפוש מתמיד קבוע
מנסה למצוא את הטוב
היו ימים זרחתי כמו האור
היו ימים כבתי בשקיעה
היו ימים כמעט אבדתי
היו ימים של אהבה
כל אותם הרים של פחד
ואגם גדול של חלומות
החברים שנשארו לי
חברים של זיכרונות
בלילות בהם נמחק חלום
בלילות שנכתבו שורות
הד הצחוק המתגלגל לו
ואת מלח הדמעות.
נשף הסיום שלי בא וחלף כ"כ מהר, כאילו הוא נרדף ע"י כ"כ הרבה אנשים אחרים המשוועים להגיע למעמד המרגש והמכובד שהוא מקיים. אני לא רציתי להגיע למעמד הזה, למעשה - אם הייתם משאירים אותי למשך כל חיי בכיתה י"ב, הייתי אסיר תודה לכם ברגע הספציפי הזה. אני יודע שאולי זה נשמע מעט מוגזם, אבל זו האמת - קשה לי להיפרד מכל אותם אנשים שאני בטוח שחוץ מאת השם שלי ואיך אני נראה, לא יודעים עליי כלום וסביר להניח שגם לא אכפת להם. אפילו יותר מזה, קשה לי להיפרד מההווי שכ"כ אהבתי, מהנעורים שמתחילים לחמוק להם מבין אצבעותיי מבלי שוב, מהפרצופים המוכרים מהמפגשים היומיומיים שפתאום ייעלמו מהחיים שלי. החברים האמיתיים בסופו של דבר יישארו החברים האמיתיים לתמיד, אבל מה עם החברים האחרים? כל אותם אנשים שבזכות בית הספר זכיתי להנות מחברתם ושכנראה שאחריו לא אזכה עוד סתם לשבת איתם עם גיטרה וחליל ולג'מג'ם, סתם כי הנסיבות הביאו אותנו לכך, בדיוק כמו לפני שלושתרבעי שעה בערך?...
אני אתגעגע. אתגעגע לכל אחד ואחת מאותם אנשים המרכיבים את השלם הכ"כ מדהים הזה שנקרא מחזור ט"ז. תמיד אומרים שהשלם תמיד שווה יותר מסכום כל החלקים המרכיבים אותו, וכך גם כאן - המחזור בשלמותו הוא מחזור איכותי, וההווי הכ"כ מיוחד שלו עשה לי 6 שנים למאושרות בחיי. עברתי עם האנשים האלו את התקופה היפה ביותר בחיים שלי, הנעורים.
אני לא אשכח אתכם בחיים, מחזור ט"ז.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
