בועת זכוכית קטנה שמשקפת את כל צבעי הקשת התנפצה מתחת לישבנה החטוב של הפיה, והגשם שהגיע והיה אמור לשטוף הכל מתחיל להטביע אותי בתוך עצמי, וממחר גם בתוכם.
הם כל-כך יפים ואני לא רוצה לפגוע בהם אבל אני מתפרק ונופל
וגם ככה החבלים לא יחזיקו אותי, הם אף פעם לא החזיקו.
או שאולי אף פעם לא סמכתי עליהם שיחזיקו.
חזרתי הביתה ומרוב תזוזות זה לא מרגיש לי כמו הבית אלא רק עוד תחנה בדרך לשום מקום.
אני מפחד לפחד וכלום לא יעצור אותי עכשיו, כלום כבר לא יצליח.
אין פסנתר וצעקות מהלמטה של הבטן והשכנה מסתירה את הירח.
אין גוונים של אור על הקירות רק הלבן הזה שתמיד ניראה לי מלאכותי ולא שייך למטבח הקטן שמעולם לא עמד בנטל.
בזמן שהיית פה, שכחתי מכל זה.
פיצוץ של רעם או ילד קטן שמסתובב במיטה מעל ראשי.
אני עף על הפסנתר בתוך הראש וזה הכי הרבה שיש כרגע.
מוזר לי לחשוב עלייך בזמן עבר אבל הנה אני כאן ואת שם רחוקים ולא קשורים,
רק צבע של חולצה ואנשים שתמיד מתבלבלים ומדברים עלייך,
לוחצים על נקודות רגישות והם בכלל לא יודעים דבר או שניים.
גם את לבד בחושך עם הגשם, או שזה רק אני?
ואם זה רק אני, אז על מה אני יושב בכלל?
תמיד ידעתי שאני זה אני זה אני, אבל פתאום קלטתי שה"אני" הזה מורכב מכל-כך הרבה הן.
הלב שלי רוצה גבוה והראש נותן מכות והזין לא עומד בזה יותר.
גם החושך הכי גדול לא ייתן לי ביטחון לעשות הכל כמו שאת נתת, אז כנראה שהגיע הזמן לחפש אור אחר שיאחד הכל.
את קברת את עצמך עמוק-עמוק ורחוק-רחוק ממני, ואני ממשיך לדבר איתך כי אני יודע שאת שומעת.
אני יודע שהמילים שלי נכנסות לך ללב ונוגעות בנקודה הזאת שרק אני יכול לגעת בא.
או שאני מאוד רוצה לדעת.
"אני לא סובל חומוס, ולך אין בכלל אמבטיה בבית, ובדיוק בגלל זה זה לא הולך להגמר כל-כך מהר."
מוזר איך רק לפני חודש המשפט הזה נשמע לי כל-כך הגיוני וברור ובטוח, ועכשיו הוא כל-כך מטושטש.
"אין לך דבר מצער יותר מאשר לשלוח ידיד, כי לא כל אדם זוכה לרע"
לפחות אני יכול להגיד, בלב שלם, שנתתי את כל מה שיש בי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
