לממהרים אומר בקיצור שהכל בסדר. בנתיים.
הימים שלאחר הטיפול היו מפתיעים ומשמחים. במשך חמשת הימים הראשונים שלאחר הטיפול יש משטר תרופות קפדני שנועד לדחות או לבטל את תופעות הלוואי. הפעם זה הצליח והיו ימים שקטים. הריקוד העדין של הגוף או הנסיון לשמור על איזשהו שיווי משקל בין חריפות הטיפול להמשך החיים הוא חמקמק. כל הזמן משתנה. היה שבוע טוב, עם פרצי אנרגיה ונקיונות, יחד עם עייפות מתבקשת.
השיער נושר לאיטו, אך עדיין לא מצריך פיאה.
הקילוגרמים גם הם נושרים, ועם קלות התנועה משווים לה מראה כוזב של בריאות.
השבוע השני היה כבר פחות טוב, עם יומיים רצופי הקאות.
אנחנו לומדים שאצלה הגוף מגיב בחריפות רק אחרי עשרה ימים.
אבל הפעם, במקום לרוץ לחדר מיון, היא המתינה שהגל יעבור. והוא עבר.
ביום שהיא עברה את הטיפול הבאתי את נגן האמפי3 שלי והיא האזינה לבחירות שלי. ביקשה שאוריד לה את המוסיקה האהובה עליה. אתמול הייתי עסוקה בעריכה מוסיקלית עבורה. בתפריט - באך, מוצארט, שופן, פרגולזי, וגם אלה פיצ'ג'רלד, אחינועם ניני ושולי ראנד...
בנוסף לחברות הטובות שבסוד מחלתה יש גם מדקר סיני שערך ביקור בית בזמן חולשתה, ונטורופת שייעץ בענייני תזונה תומכת ואחות קהילתית שאיבדה את בעלה לסרטן ויודעת היטב את פרטי התהליך.
וגם אני לומדת להלך על התפר שבין האחריות שלי, התופחת, לבין החיים שלה, שעודם פועמים, לבין החיים שלי שמושכים לכל הכיוונים בעת ובעונה אחת.
שיהיה שבוע טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
