...וכאילו בעולם אחר ובחיים אחרים, הגיע בני-בכורי לגיל בית-ספר.
שמח וטוב-לב אחרי חופש בו לא הקדיש יותר מדי מחשבה למעבר החשוב הזה, הגיע בשערי בית הספר השכונתי.
לטובת מערכת החינוך אומר שהמעבר היה הדרגתי וראוי.
במהלך שנה שעברה ביקרו ילדי גן החובה שלוש פעמים בבית הספר. בפעם הראשונה התעמלו ושיחקו באולם ההתעמלות, בפעם השניה פגשו במורה לאמנות ועבדו בהדרכתה ובפעם השלישית פגשו בילדי כיתה אלף בכיתתם ועברו שיעור קצרצר עם המורה.
בתחילת החופש, חודש יולי, הוזמנו לפגוש את שתי המורות של שתי הכיתות.
במהלך החופש הוצמדו חונכים בוגרים (העולים לכיתה וו) לכל ילד. יורש העצר התרגש משלושת המפגשים עם הילד הבוגר ושמח עליהם מאוד.
יום לפני תחילת הלימודים ערכו לנו חזרה גנרלית. ילדי כיתה אלף באו על תיקיהם ותלבושתם האחידה לשעת לימודים אחת, בעוד ההורים מקשקשים את עצמם לדעת מאחורי הדלת הסגורה בפניהם.
וביום הראשון, נפרדנו בשמונה בבוקר רק כדי להיפגש בטקס הפתיחה הבית-ספרי בשמונה וחצי....
וזהו. אחרי צילומי פפראצי מתבקשים נפרדנו, ונפגשנו שוב עם סיום הלימודים.
רבע לאחת בצהריים.
שלושת-רבעי שעה לפני סיום הגן...
אני מרגישה כאילו לקחו לי שעה מהחיים! מה זו השעה המוקדמת הזו?
נסיכת הבית, הלא היא פוצקה, המשיכה באותו גן עם אותה גננת אהובה, אלא שגם היא כבר גדולה ונמצאת בגן-חובה.
קנאתה ביורש העצר על שלל ציודו החדש ותשומת הלב אינה יודעת גבולות, ובוערת בה בעוצמה.
הציוד החדש שהיא קיבלה ותשומת הלב המורעפת עליה, לא מנחמים אותה כהוא זה.
השבוע הראשון שלה התאפיין בפרידות בוכיות ובמשא ומתן בלתי פוסק לקיצור השהות שלה בגן.
היום, יום אלף בשבוע חדש, הייתה פרידה מוצלחת לראשונה. מקווה שזה סימן לבאות.
שיהיה שבוע טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
