לא כתבתי הרבה זמן כאן. עשרות פוסטים נכתבו בראשי בכל התקופה הזו, אבל מעולם לא הגיעו לידי הבשלה וישיבה על הכסא, מול המקלדת.
קשה לכתוב עדכונים על החיים הפרטיים כשמה שעובר לי בראש בימים אלו הם התושבים בדרום שצריכים להתמודד עם ילדים שלא הולכים לבית-ספר ועם חיים במקלטים או בממ"דים, ובעיקר התושבים בעזה המופצצת שאפילו מקלטים אין להם וגם לא חשמל וחימום ואוכל.
החודשים האחרונים היו בצל בתי-חולים, עיסוק בחיים ובמוות.
אמא שלי עומדת לקראת סיום הטיפולים שלה. בדיקת הדם מדי שלושה שבועות שמסמנת את מצב הסרטן (או בדיקת המרקר) הגיעה לטווח הנורמלי. רק שאם היא בקצה העליון של הטווח הנורמלי, הרופאים רוצים שהיא תהיה בקצה התחתון. כנראה שעומד בפניה עוד טיפול אחד ואחר-כך הערכת מצב והפסקה, תוך כדי מעקב רציף. בנתיים היא חווה תחושת-נימול חזקה בכפות הרגליים והידיים. תופעה נפוצה שאמורה לחלוף עם סיום הטיפולים. כל המסאז'ים והדיקורים הסינים לא עוזרים לפתור את התחושה הזו. אין ברירה אלא לנסות ולחיות איתה. מתיש.
דודה של אמא שלי, שבעצם היא כמו סבתא עבורי, נפטרה מסרטן בלבלב בשנות השמונים לחייה.
באנו להיפרד ממנה יומיים לפני שנפטרה. היא הייתה כבר בבית, צהובה ושדופה מרזון, עייפה מלדבר אבל בהכרה, מחוברת לאינפוזיה.
מסתבר שיש דבר כזה שנקרא "הוספיס בית" שמאפשר לאדם חולה-סופני שרוצה לסיים את חייו בביתו לעשות כך.
תמיכה סביב השעון של רופא ואחות וביקור יומי של אחד מהם, תוך מתן תשומת-לב לטיפול בכאב.
מסתבר גם שההפניה לשירות כזה היא דרך רופא-המשפחה, רק שהם נוטים לא לנדב את המידע הזה, ורק אם מבקשים אותו ספציפית הם מפנים.
אבל מה הסיכוי שאדם מהישוב, שמעולם לא הצטרך להתמודד עם קרוב-משפחה שהוא חולה-סופני יידע על זה?
שבועיים ימים היא סבלה עד שילדיה הגיעו לפתרון הזה. פשוט נפלה בין הכסאות.
כמובן שאמא שלי הסתכלה עלי ואמרה לי: תזכרי ותרשמי את הכל. שתדעי מה לעשות כשיגיע תורי....
סבתא שלי היא בת תשעים וארבע.
אחרי שבשנה האחרונה הפתיעה אותנו בשיקום שלה - חזרה ללכת, לאכול לבד,לדבר, לשמור על קשר עם חברות ומשפחה, הרצאות וקונצרטים (רק שהפעם עם עזרה צמודה בבית) היא קיבלה לפני שבוע וחצי שבץ נוסף. שוב צד ימין, אלא שהפעם נפגעו מיתרי הקול ונלקחה ממנה היכולת לדבר.
צלולה כתמיד, היא לא יכולה לדבר.
גם יכולת הבליעה נפגעה.
תוך שהיא כותבת ביד שמאל שלא נפגעה היא דרשה להשתחרר הביתה אחרי 24 שעות. לא רוצה בית-חולים. רוצה לחזור הביתה. רוצה למות.
הביאו עו"ד ורופא בכיר שיבדקו ויאשרו שהיא אכן צלולה ואחרי ההליך החוקי שחררו אותה לביתה.
בבית היא הפסיקה לאכול ובקושי שתתה. רוצה למות.
אלא שהיא לא חולה.
אין מחלה שמכרסמת בה מבפנים.
היא פשוט מותשת, וכועסת ומתוסכלת ולא מוכנה לתהליך שיקום חוזר.
חמישה ימים של שתיה מועטה, כאבי ההתייבשות היו חזקים ממנה ושוב חזרה לבית החולים.
ועכשיו היא שם, מקבלת נוזלים דרך הוריד לפי הצורך, עדיין כועסת ומתוסכלת ולא אוכלת.
ושוב מסתבר שיש יחידה שמאפשרת טיפול כזה בבית, של אינפוזיה וטיפול בכאב, גם ללא-חולי-סרטן, שאפשר להגיע אליה עם הפניה מרופא המשפחה שכמובן לא התנדב ליידע את המשפחה, על אף שהוא מעודכן במצבה. אולי הוא בעצמו לא יודע?
היא כנראה תשוחרר לביתה בימים הקרובים, מאוששת-קמעה וכועסת.
אמרתי לה שכנראה עדיין לא הגיעה זמנה. שהיא עדיין כאן ללמד אותנו עוד כמה שיעורים.
היא הניפה את ידיה בכעס. היא עייפה מללמד. רוצה לגמור.
אבל הגוף שלה, שרגיל למעט, התרגל לכמעט-כלום, ולא מוותר עדיין.
והרוח הכועסת שלה וההתעקשות לכתוב ולתקשר מראים לי שיש בה עוד אנרגיות חיות ובועטות.
אני מבינה שהיא עייפה ומותשת ורוצה לסיים, אלא שזה לא כל כך פשוט עבורה, כנראה.
וצר לי עליה.
ובתוך כל זה, נובטים בי חיים חדשים.
שבוע תשע-עשרה, סוף חודש רביעי.
תינוקת.
טרם סיפרנו לילדים.
כבר אחרי סקירה מוקדמת ומי-שפיר שעברו בשלום.
חיים ומוות. מוות וחיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
