לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

The Life of MezzoMom


הבית שקט בשעות הקטנות של הלילה. הילדים ישנים אחרי יום מלא. בן זוגי ישן גם הוא. אני מתענגת על השקט לחשוב ולכתוב. לכתוב על הקיים ועל המקווה. לילה טוב עולם.

כינוי: 

Google:  MezzoMom





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

המון זמן לא הייתי כאן


 

שבוע 34 להריון.

זה אומר שיש לי עוד כשישה שבועות עד שתבוא לעולם פיצקי הקטנה.

אני חושבת שתבוא לפני הזמן.

אין לדעת.

יורש העצר נולד עשרה ימים לפני התאריך ואחותו נולדה שבוע אחרי התאריך, כך שאין לי תבנית קבועה.

העיקר שתגיע בריאה ושלמה.

 

חודשיים עברו מסיום הטיפולים הכימותרפיים של אמי.

בדיקת הדם בסיום הטיפולים הראתה שעליה לקחת תרופה שאמורה לסייע לשמור שהסרטן לא יחזור.

חודשיים של הפוגה ונסיון להתאושש מתופעות הלוואי, לאושש את הגוף והרוח.

בדיקת הדם של אתמול הראתה שהכל בסדר גמור, בנתיים.

בשורה משמחת.

 

במסגרת ההתמודדות שלה עם המחלה, ביקשו ממנה לעבור בדיקה גנטית.

הבדיקה הראתה שאכן יש מוטציה באחד הגנים האחראים לסרטן השד והשחלות.

הלכתי גם אני לייעוץ גנטי.

לא רציתי בהתחלה לעבור את הבדיקה ולהרגיש כאילו החרב כבר מונפת מעל ראשי.

ואז ראיתי תכנית טלוויזיה קנדית על סרטן השחלות וכמה קשה לאתר אותו בגלל סימפטומים שמשוייכים לאיברים אחרים, וכשכבר מאבחנים אותו נכונה, זה בשלב מאוד מתקדם. בגלל זה הוא כבר היה מפושט מאוד.

ובגלל הגילוי המאוחר, סיכויי ההישרדות הם רק 20% מעל לחמש שנים.

וחשבתי שהנה אני מביאה חיים חדשים לעולם בנוסף לאלו שכבר הבאתי ושיש לי אחריות כלפיהם, להישאר בחיים. להיות בריאה.

אז עשיתי את בדיקת הדם ואני מחכה לתוצאות.

לא נמצאת במתח בגלל זה. פשוט מחכה.

עם המידע תגענה האפשרויות.

בכל מקרה, קודם הלידה.

 

והיום יום השואה.

הילדים כבר שואלים שאלות ומנסים להבין כמו שבן-שבע ובת-חמש מנסים להבין.

אבל איך אפשר להבין?

 

אפשר רק לזכור.

נכתב על ידי , 21/4/2009 10:03   בקטגוריות הורות, ילדים, מחלה, משפחה  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דברים לזכרה


                                                                    יום חמישי, יט בטבת תשס"ט, 15 בינואר 2009

 

סבתא אהובה שלי

אני באה היום להיפרד ממך בפעם האחרונה. הפעם האחרונה בהחלט.

כבר שנה וחצי שאנחנו נפרדות.

השבץ שאחז בך בערב ראש השנה תשס"ח ושיתק חצי מגופך שינה את חייך כפי שהיכרת אותם עד גיל תשעים ושלוש. לא עוד צעידות ברגל, הליכה להרצאות, למוזיאונים, לקונצרטים ולהצגות. לא עוד קריאה אינסופית והשתתפות בחוג לספרות שכה אהבת. לא עוד עצמאות בניהול חייך ובניהול משק הבית הקטן שלך בו נכדים ונינים היו תמיד מוזמנים לבקר ולהתארח.

לא כך תכננת לסיים את חייך. אבל מי יכול לתכנן את סיום חייו?

ומתוך אובדן היכולת הגופנית החלטת להילחם ולהחזיר לעצמך את העצמאות שאבדה ולימדת אותנו מה יכול אדם לעשות כשדעתו נחושה להשתקם, כשדעתו נחושה להחזיר לעצמו את חייו ואת גופו ואת עצמאותו. וחזרת אל חייך, גם אם במתכונת שונה ממקודם. חזרת אל ההרצאות והקונצרטים ואל ארוח הנכדים והנינים ואל ההשתתפות בחייהם.

לפני כמה שבועות כשאחז בך השבץ השני שנטל ממך את היכולת לדבר, עייפת מלהילחם. ובכל זאת, מתוך כשלון הגוף המשכת לכתוב ולתקשר באותה עוצמה ודעתנות ונחישות, ועל אף שרצית כבר שחייך יסתיימו לימדת אותנו כמה חזק הוא יצר החיים באדם וכמה נפרדת הרוח מהגוף במאבק לחיות ובמאבק למות.

ובסופו של דבר הצלחת, וסיימת את חייך בביתך, במיטתך, בשנתך. כמו שרצית.

 

סבתא אהובה שלי.

היית הרבה דברים להרבה אנשים.

היית המורה חנה לדורות של תלמידים, שפגשו אותך בשערי בי"ס אוסישקין, נרגשים להתחיל את כיתה אלף, ולימדת אותם לקרוא ולכתוב ותרמת לצמיחתם והם גדלו והיו להורים ולסבים ולא שכחו את תרומתך לחייהם.

היית המתנדבת חנה. אחרי קריירת ההוראה פצחת בקריירה שניה של התנדבות במשך יותר מעשרים שנים. קשרת את חייך ברשת אורט ותמכת בהם בעזרת ארגון המתנדבות, תמכת בחווה החקלאית בכפר-סבא שמחזקת את הקשר בין התלמידים לאדמה ולטבע, תמכת בעולים חדשים שרצו להשתלב בחברה הישראלית ועזרת להם בקשיי השפה ובמתן אוזן קשבת.

היית חנה החברה, שאפשר לנסוע לטייל איתה בארץ ובעולם, שאפשר לשחק איתה ברידג' ולשוחח איתה על כל דבר.

היית חנה האמא והדודה.

אבל בשבילי היית תמיד סבתא.

הסבתא היחידה שהכרתי.

והיית לי סבתא נהדרת.

היית סבתא שלי במשך ארבעים שנים והקשר ביננו היה עמוק ומלא-אהבה. הייתי גאה בך ובמעשייך ואת היית גאה בי ובמעשי. מגיל שתים עשרה נהגנו לצום ביחד ביום-כיפור, שנה אחר שנה, מנהג שהתחדש כשחזרתי עם משפחתי אחרי יותר מעשור של שהות בניכר. היית לי בת-שיח ואוזן קשבת ומשיאה עצות, שותפה ללבטים ולשמחות, הן מקרוב והן מרחוק.

היית סבתא-רבא נהדרת לילדי הקטנים, נינייך, ולא נתת לשנים למנוע ממך לשבת איתם על הרצפה ולשחק, לשוחח איתם על החדש בעולמם, להיות שותפה לשמחות הקטנות והגדולות שלהם, לאהוב אותם בכל מאודך ולהיות אהובה עליהם עד מאוד.

 

כאן נפרדות דרכינו, סבתא אהובה שלי.

אני מקווה שמצאת את השלווה שכה ייחלת לה, ושפגשת שם למעלה את אהובייך שכה חסרו לך. אנחנו כאן נמשיך לזכור ולהזכיר אותך, ואת חקוקה בליבנו כאישה החזקה והמרשימה שהיית.

 

היי שלום ותהא מנוחתך עדן.

 

נכתב על ידי , 15/1/2009 11:14   בקטגוריות זקנה, סוף החיים, משפחה  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בעיות קטנות מול בעיות גדולות


 

לא כתבתי הרבה זמן כאן. עשרות פוסטים נכתבו בראשי בכל התקופה הזו, אבל מעולם לא הגיעו לידי הבשלה וישיבה על הכסא, מול המקלדת.

 

קשה לכתוב עדכונים על החיים הפרטיים כשמה שעובר לי בראש בימים אלו הם התושבים בדרום שצריכים להתמודד עם ילדים שלא הולכים לבית-ספר ועם חיים במקלטים או בממ"דים, ובעיקר התושבים בעזה המופצצת שאפילו מקלטים אין להם וגם לא חשמל וחימום ואוכל.

 

החודשים האחרונים היו בצל בתי-חולים, עיסוק בחיים ובמוות.

 

אמא שלי עומדת לקראת סיום הטיפולים שלה. בדיקת הדם מדי שלושה שבועות שמסמנת את מצב הסרטן (או בדיקת המרקר) הגיעה לטווח הנורמלי. רק שאם היא בקצה העליון של הטווח הנורמלי, הרופאים רוצים שהיא תהיה בקצה התחתון. כנראה שעומד בפניה עוד טיפול אחד ואחר-כך הערכת מצב והפסקה, תוך כדי מעקב רציף. בנתיים היא חווה תחושת-נימול חזקה בכפות הרגליים והידיים. תופעה נפוצה שאמורה לחלוף עם סיום הטיפולים. כל המסאז'ים והדיקורים הסינים לא עוזרים לפתור את התחושה הזו. אין ברירה אלא לנסות ולחיות איתה. מתיש.

 

דודה של אמא שלי, שבעצם היא כמו סבתא עבורי, נפטרה מסרטן בלבלב בשנות השמונים לחייה.

באנו להיפרד ממנה יומיים לפני שנפטרה. היא הייתה כבר בבית, צהובה ושדופה מרזון, עייפה מלדבר אבל בהכרה, מחוברת לאינפוזיה.

מסתבר שיש דבר כזה שנקרא "הוספיס בית" שמאפשר לאדם חולה-סופני שרוצה לסיים את חייו בביתו לעשות כך.

תמיכה סביב השעון של רופא ואחות וביקור יומי של אחד מהם, תוך מתן תשומת-לב לטיפול בכאב.

מסתבר גם שההפניה לשירות כזה היא דרך רופא-המשפחה, רק שהם נוטים לא לנדב את המידע הזה, ורק אם מבקשים אותו ספציפית הם מפנים.

אבל מה הסיכוי שאדם מהישוב, שמעולם לא הצטרך להתמודד עם קרוב-משפחה שהוא חולה-סופני יידע על זה?

שבועיים ימים היא סבלה עד שילדיה הגיעו לפתרון הזה. פשוט נפלה בין הכסאות.

כמובן שאמא שלי הסתכלה עלי ואמרה לי: תזכרי ותרשמי את הכל. שתדעי מה לעשות כשיגיע תורי....

 

סבתא שלי היא בת תשעים וארבע.

אחרי שבשנה האחרונה הפתיעה אותנו בשיקום שלה - חזרה ללכת, לאכול לבד,לדבר, לשמור על קשר עם חברות ומשפחה, הרצאות וקונצרטים (רק שהפעם עם עזרה צמודה בבית) היא קיבלה לפני שבוע וחצי שבץ נוסף. שוב צד ימין, אלא שהפעם נפגעו מיתרי הקול ונלקחה ממנה היכולת לדבר.

צלולה כתמיד, היא לא יכולה לדבר.

גם יכולת הבליעה נפגעה.

תוך שהיא כותבת ביד שמאל שלא נפגעה היא דרשה להשתחרר הביתה אחרי 24 שעות. לא רוצה בית-חולים. רוצה לחזור הביתה. רוצה למות.

הביאו עו"ד ורופא בכיר שיבדקו ויאשרו שהיא אכן צלולה ואחרי ההליך החוקי שחררו אותה לביתה.

בבית היא הפסיקה לאכול ובקושי שתתה. רוצה למות.

אלא שהיא לא חולה.

אין מחלה שמכרסמת בה מבפנים.

היא פשוט מותשת, וכועסת ומתוסכלת ולא מוכנה לתהליך שיקום חוזר.

 

חמישה ימים של שתיה מועטה, כאבי ההתייבשות היו חזקים ממנה ושוב חזרה לבית החולים.

ועכשיו היא שם, מקבלת נוזלים דרך הוריד לפי הצורך, עדיין כועסת ומתוסכלת ולא אוכלת.

ושוב מסתבר שיש יחידה שמאפשרת טיפול כזה בבית, של אינפוזיה וטיפול בכאב, גם ללא-חולי-סרטן, שאפשר להגיע אליה עם הפניה מרופא המשפחה שכמובן לא התנדב ליידע את המשפחה, על אף שהוא מעודכן במצבה. אולי הוא בעצמו לא יודע?

 

היא כנראה תשוחרר לביתה בימים הקרובים, מאוששת-קמעה וכועסת.

אמרתי לה שכנראה עדיין לא הגיעה זמנה. שהיא עדיין כאן ללמד אותנו עוד כמה שיעורים.

היא הניפה את ידיה בכעס. היא עייפה מללמד. רוצה לגמור.

אבל הגוף שלה, שרגיל למעט, התרגל לכמעט-כלום, ולא מוותר עדיין.

והרוח הכועסת שלה וההתעקשות לכתוב ולתקשר מראים לי שיש בה עוד אנרגיות חיות ובועטות.

אני מבינה שהיא עייפה ומותשת ורוצה לסיים, אלא שזה לא כל כך פשוט עבורה, כנראה.

וצר לי עליה.

 

ובתוך כל זה, נובטים בי חיים חדשים.

שבוע תשע-עשרה, סוף חודש רביעי.

תינוקת.

טרם סיפרנו לילדים.

כבר אחרי סקירה מוקדמת ומי-שפיר שעברו בשלום.

 

חיים ומוות. מוות וחיים.

נכתב על ידי , 5/1/2009 09:22   בקטגוריות הורות, זקנה, מחלה, משפחה  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
2,267
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 40 פלוס , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לMezzoMom אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על MezzoMom ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)