לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

זארדוז

נפלתי קורבן להונאה. נענשתי על חטא היוהרה והגאווה.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2007

נפלתי קורבן להונאה. אני קורבן לאישיותי המתנשאת


רק לאחרונה הבנתי שנפלתי קורבן לתרמית.

איבדתי 34 אלף שקל מכספי החסכונות שלי.

לפני שנה ומשהו עניתי לפנייה שקיבלתי באתר היכרויות  "כפיות".

התחלתי להכיר את הבחורה ולהתכתב איתה.

הייתי ונותרתי בודד מאוד, ללא חברה, ללא חברים, ללא עבודה.

רק היא הייתה בחיים שלי.

לא התאהבתי בה, אך רציתי לעזור לה כמיטב יכולתי.

היא תיארה את עצמה כניצולה של מהומות ומלחמות אזרחים בליבריה.

היא טענה שהיא זכאית לירושה גדולה של אביה, אך היא אינה יכולה לרשת את הקרן מפני שהיא דלת ענייה וחייה במחנה פליטים בסנגל.

אספר את הדברים בקיצור, שלחתי לה בחמישה משלוחים שונים, סכום כולל של 34 אלף שקל. היא נשבעה לי שהיא תחזיר את הכל עם ריבית.

פה ושם ביקשתי הוכחות וצילומים של מסמכים שהיא הוציאה ואת חלקם היא אכן סיפקה לי. אך לא את כולם.

דרישותיה לכסף לא נפסקו, גם לאחר ששלחתי לה את כל 34 אלפי השקלים.

בסיפור שלה, היא תמיד נשארה זכאית לירושה אך לא מעולם לא זכתה לרשת את אביה המנוח והעשיר.

היה לי חשד שמא מדובר בהונאה, דבר שרק לאחרונה הסתבר לי כנכון.

הכל היה הונאה.

הכל היה תרמית.

הכל היה שקרים.

רק דבר אחד בסיפור היה אמיתי, והוא הכסף ששלחתי.

שלחתי את הסכומים במזומן מפני שלטענתה לא היה לה אפילו חשבון בנק ולטענתה היא לא הייתה זכאית לפתיחת חשבון בנק.

בדיעבד מסתבר שבכלל אין בחורה כזו.

אמנם קיבלתי מספר תמונות של בחורה מסוימת, אך הן לא היו שלה מפני שהיא פשוט לא קיימת.

הכסף שלי הלך לבלי שוב.

34 אלף שקל.

זה כסף שחסכתי טיפין טיפין מקצבת הנכות שלי.

אני מוגדר כנכה נפשית ואני מתקיים מקצבה של ביטוח לאומי.

אני חיים בצמצום וברמת חיים מאוד נמוכה.

אני גר אצל אמא שלי ולא עובד.

אני חושב על כל הדברים הנפלאים שהייתי יכול לעשות עם הכסף ולא עשיתי.

זה מצער אותי.

אני במצב מאוד עדין.

בתחילה גם אני חשבתי שמדובר בניסיון סתמי להונאה.

לאחר כמה אימיילים שקיבלתי מהנוכל/ת התחלתי להאמין לסיפור שלה.

בסיפור שלה היו הרבה דברים שלא הסתדרו לי, שנשמעו לי לא הגיוניים, שאינם מתיישבים עם פרטים אחרים שנמסרו לי.

היו לי ספקות כל הזמן אבל שיתפתי פעולה.

רציתי פעם אחת בחיים באמת לעשות משהו אצילי ללא כוונת רווח.

רציתי פעם אחת להקריב את עצמי שלא למען קידום העניין האישי שלי.

רציתי פעם אחת להתעלות מעל לדאגתי העצמית ולהיות אציל למופת.

רציתי להושיע מישהי חסרת ישע.

ראיתי את עצמי מעין גואל. מעין אדם עליון. מעין איש חשוב. כך בדיוק הנוכל/ת רצתה שארגיש. כך אכן הרגשתי.

התחושה הזו לא הגיעה חינם. היא עלתה לי 34 אלף שקל. ואם זה מעניין אז ממש כמעט איבדתי עוד 11 אלף שקל נוספים.

אבל אני פשוט ישראלי שישב זמן ממושך מאוד בבית, מנותק מהעולם, מהחברה, מהעולם התעסוקתי.

כך הפכתי לטרף קל. ואכן נטרפתי.

עד לחודש אוגוסט התכתבתי עם אדם שהאמנתי שהוא בחורה אפריקנית בת 25.

עתה הסתבר לי שהוניתי ע"י "כנופיית ניגריה".

דבקתי במטרה של לעזור לאותה בחורה כדי שתקבל גישה אל כספי הירושה שלה שמתנהלים בבנק בסקוטלנד.

http://www.joewein.net/419/emails/2005-10/21/355078.2.htm

חשדתי שהנוכלת מרמה אותי, אך כלל לא חשדתי שאני מתומרן ע"י גבר או כנופיה.

לא חשדתי שאני מתכתב עם כנופיה או עם חבר כנופיה חסר רחמים שהוא לגמרי אדיש לגורל שלי ולהשלכות של איבוד הכסף על חיי.

הנוכלת ציינה בתחילה שהיא מציינת שהיא בת 23.

לאחר זמן מה, היא ציינה את שנת הלידה שלה והסתבר שהיא בעצם בת 25.

לא ייחסתי לזה חשיבות אבל זכרתי את הפרט הזה.

עכשיו מסתבר שהיא לא קיימת.

התכתבתי כל הזמן עם גבר.

היא אמרה גם שאין לה טלפון ושאין לה מחשב משלה.

היא טענה שהיא גולשת רק מאינטרנט קפה.

פעם אחת ביקשתי להתקשר אליה לאינטרנט קפה שבו היא כביכול גלשה. אך היא אמרה שאין שם אף אחד שיודע את מספר הטלפון של המקום.

ביקשתי לשוחח איתה שיחה קולית במסנג'ר. אבל תמיד היו עם זה קשיים טכניים.

תמיד היא אמרה שהיא שומעת אותי, וכתבה לי  "CAN YOU HEAR ME??  I'M SPEAKING RIGHT NOW

כמובן שהיא לא הוציאה הגה.

הבדידות מכרסמת בשיקול הדעת. שיקול דעתי כורסם.

זה כבר תקופה ארוכה מאוד שאני לא יוצא ולא מבלה עם אחד ואף אחת.

כך הפכתי להיות לטרף.

שמרתי את זה בסוד מפני כל מכריי, שהם בערך שניים...

בהתחלה היו פעמים רבות שרציתי לנתק מגע עם הבחורה הזו.

רציתי להיות חבר של מיליונרית.

הכסף שלי כבר בטח מוצה עד תום ברחבי העולם.

חוץ מזה עד לאתמול בלילה, רק חשדתי שרומיתי אך לא ידעתי זאת.

החל מאתמול בלילה אני יודע זאת ובמידה רבה מאוד רווח לי.

רווח לי אך אני עדיין נסער ונבוך.

למה ? מפני שהייתי תחת הרושם העצמי שאני עמיד בפני כל תרמית.

סברתי בטעות שאני חכם יותר וזהיר יותר מכל אדם.

בסיפור הזה קיים איבוד נוסף שאינו יכול לפרט עד תום.

האיבוד שנוסף על סכום הכסף, הוא אמונת השווא שתרמתי משהו לאנושות.

תקוות השווא שהיו לי לגבי הבחורה , שאינה קיימת ומעולם לא נולדה.

הציפיות. הטרחות בללכת לבנק, לאסוף את כל השטרות האלה.

לספור אותם ולהיפרד מהם.

יצרתי מין קשר רגשי עם אותה דמות שבה אני האדון והיא בת חסותי.

לא התאהבתי בה מעולם.

זה בכלל לא נסב על רומנטיקה.

האמנתי שאני עוזר לנערה יתומה במצוקה.

הייתי כ"כ תמים שאני יכול להרשות לעצמי לספר על כך רק בעילום שם.

אני מתבייש בפני עצמי שנפלתי לתרגיל נוכלות כזה.

לא האמנתי שתתכנה נוכלויות מעין אלו. נוכלויות שנמשכות על פני חודשים ארוכים.

לא ידעתי שקיימים אנשים כאלה בעולם שיכולים להתבטא בכזו עדינות כפי שהתבטא אותו מתחזה, ובו בעת לרושש אותי מחסכונותיי מבלי לדעת שובע.

ההכנסה היחידה שלי בעולם זה קצבת הנכות שלי.

אותו מתחזה יודע על כך היטב אך זה לא מעניין אותו.

בשנה האחרונה שאני בקשר עם המתחזה שטוען להיות בחורה במצוקה, שלחתי המון מיילים.

כולם באנגלית.

בזבזתי מאות של שעות מול המחשב במשלוח מיילים. בציפייה למיילים. בהמתנה לשיחת מסנג'ר.

פעם המיילים היו עבורה, פעם אחרת זה היה עבור העורך דין שמייצג אותה, בפעם אחרת זה היה עבור הבנק שבו מתנהלת קרן הירושה.

אכלתי את כל הלוקשים האלו בשקיקה.

סגנונות הכתיבה של כל אחת מהדמויות היו שונים באופן חד משמעי.

לא הייתה לי שום סיבה לחשוב שמדובר באדם אחד או אולי כנופיה של נוכלים שמחליפים משמרות ותפקידים. היו לי חשדות שמא אני מרומה והיו סימני אזהרה.

לא התעלמתי מסימני האזהרה.

הרבה פעמים התעמתי עם המתחזה על פרטים שנראו לי לא עקביים כלל.

קיבלתי הסברים ילדותיים, שלא הניחו את דעתי, אבל החמלה גברה על כל החשדות שלי.

שוב אמרתי לעצמי "העוני שלהם, הגזע שלהם, המלחמות המוזרות שלהם, הנחשלות שלהם, המחסור שלהם באמצעים".

המתחזה לא הניח לי בשום אופן.

הוא חזר וכתב אליי שוב ושוב ושוב. עוד ועוד.

הייתי בשבילה/ בשבילו כמו אליל או אדון.

השתכרתי מכך יותר מכל משקה חריף.

השכרות הזו עלתה לי מאוד ביוקר.

התשלום האחרון ששלחתי אל הנוכל/ כנופיה,  היה ב 25 לדצמבר 2006. אך הנוכל בדמות הבחורה  לא הניח לי ולא הרפה ממני בקשר לתשלום נוסף שהוא ציפה לו.

הפעם האחרונה שהוא יצר אתי קשר בדמות הבחורה הייתה באוגוסט.

לפני חודש הייתה שיחת טלפון מהנוכל בדמות עורך דינה , אך איני יודע להגדיר את מטרת השיחה.

דבריו נשמעו לי לא הגיוניים.

הוא אמר לי באנגלית "יצאתי לחופשה. יכולת להשיג אותי בטלפון..."

ולא הבנתי על מה הוא דיבר.

אמרתי לו באנגלית "אני כבר לא יודע מה לחשוב".

על כך תגובתו הייתה מוגזמת. הוא חזר בתמיהה ובעלבון על המשפט האחרון שאמרתי.

הוא אמר  ??? YOU DON’T KNOW WHAT TO THINK

I'LL HANDEL THE MATTER NEXT WEEK

וניתק.

מאז תחילת אוקטובר שלחתי לו עוד איזה עשרה מיילים משני חשבונות שונים.

חשבון הג'מייל שלי ציין שהכתובת שציינתי , אינה קיימת.

בחשבון דואר שני, המיילים שלי נשלחו מבלי לגרור שום הודעת שגיאה.

חשבתי שמשהו בספק דואר שלי ( ג'ימייל ) לא בסדר.

אבל דווקא הספק שלא הניסב הודעות שגיאה היה לא בסדר, מפני שחשבון הדואר של הנוכל , נסגר.

החשבון של הנוכל בדמות העורך דין של הבחורה, נסגר.

מאז אתמול שלחתי לנוכל מספר אימיילים, אל הדמות של הבחורה ובו פניתי אליו בשמו כשם העורך דין שהוא הציג בפניי (אני מניח כי זה אינו שמו האמיתי).

במיילים האחרונים ציינתי שאני יודע שהוא רימה אותי.

ביקשתי ואף התחננתי ממנו שישיב אליי את הכסף.

ביקשתי ממנו שלא יעניש אותי על החמלה והרגישות שחשתי כלפיו (כשהוא היה בדמות הבחורה כמובן).

הזכרתי לו שהוא נשבע לי שיחזיר לי את הכסף.

עד עתה לא קיבלתי שום תשובה.

גם אם אקבל תשובה, אני לא מאמין שאקבל את הכסף.

הקיצור רומיתי ע"י נוכל שהתחזה להיות בחורה במצוקה.

רומיתי בגלל נטייה שקיימת אצלי שלא ידעתי שהיא תהייה בעוכריי.

יש לי יותר מפגם אחד, אך במקרה זה למדתי כי הצורך שלי להיות "אדם עליון" הוא בעוכריי.

אני לא באמת "אדם עליון".

בהרבה מובנים אני "אדם תחתון" ובמובנים אחרים אני סתם עוד אחד.

אין בי שום תכונה ייחודית ויוצאת דופן.

אך יש בי משהו מובנה ששואף להיות עליון על פני אחרים. מן נטייה בלתי ניתנת לריסון של להיות "נעלה" או להרגיש כך.

אותו נוכל או אותה כנופיה של נוכלים, תפסה על זה טרמפ לא נורמאלי ועשקה אותי.

הוא או הם ידעו בדיוק על אילו מיתרים לפרוט.

הם ידעו את מלאכתם היטב.

הם היו מוכנים לשחק איתי את המשחק. משחק שבו הבחורה הנעזרת, היא מעין "נסיכה במצוקה" שנחטפה ע"י איזה דרקון אימתני של רשעי המציאות.

ואילו אני מין "אביר על סוס לבן" שנקלע לאזור ונלחם למענה להצילה.

במשחק זה , אני, "אדון".

עשיתי לעצמי מין רשימה של כל הפרטים הבלתי מתאימים ששמתי לב אליהם בסיפור הזה.

שמתי לב אליהם , התעכבתי עליהם מעט, התעמתי עם אותה נערה/נוכל, קיבלתי תירוצים אדיוטיים, והחלטתי להמשיך הלאה ולסייע לה.

בתחילה התכוונתי שלא לעזור לה בסכום של יותר מ 5000, שקל. אך נגררתי לתוך זה.

לא ידעתי על רמאויות מן הסוג הזה. גם לא חשבתי על האפשרות שהיא כלל לא קיימת.

נפלתי קורבן.

אני בן כמעט 34. כבר מאות פעמים בחיים עברתי מעל משוכות של הונאה כאילו הן אינן קיימות כלל. הניסיונות האלה בהם עמדתי הם רבים מכפי זכרוני.

עוד לא קרה שהוצאתי כספים ואיבדתי אותם לריק.

תמיד הייתי חשדן כלפי כל הצעה ברחוב או בעיתונים.

אבל ככל שאתה חשדן וזהיר, כך אתה מתרחק יותר מהתחושה של "אדון" ונכנס יותר לתחושה של "עוד ישראלי קטן".

כשאתה עובד, אז אתה מקבל סיפוק נפשי ממסגרת העבודה. אתה "מכובד", "אתה מוערך", אתה לובש בגדי ייצוג, אתה אדם בעל זהות מכובדת.

אתה יכול לחלוף על פני קבצן עלוב ולחשוב את אותה מחשבה ישנה ובזויה "לך לעבוד, יא בטלן פרזיט".

אבל כשאתה לא עובד, ולא מתרועע עם אנשים, אתה מאבד את הבהמיות הזו.

אתה הופך למישהו אחר. אתה חושב מחשבות אחרות. אתה מזלזל בעצמך. אתה חש כ "אדם תחתון" ומתקומם נגד תחושה זו.

כך אתה מחפש לעצמך לעשות "מעשה נשגב" כדי להשיב לעצמך את הערך העצמי הישן ההוא שפעם היה לך.   

כך אתה הופך לטרף קל.

איך אומרים את זה? פריירים לא מתים.  הם רק מתחלפים.

כלומר התכונה הזו היא תכונה בת חלוף שעוברת מאדם לאדם.

בדר"כ אתה עמיד בפני טורפים עד שנפשך משתבשת.

אז אתה הופך לטרף או ל "פרייאר".

אז אתה ניכווה ברותחין.

רק לאחר הכוויה ברותחין, אתה נזהר גם בצוננים  או שלא...

רק שאני בדרך כלל חסכן מאוד.

אף פעם לא הסתבכתי בחובות.

אף פעם לא הייתי בחובות.

אני עדיין לא בחובות.

סכום החיסכון שיש לי עדיין בבנק, גבוה מכפי הסכום שאיבדתי.

אני חושב שאני מרגיש מה שבחורה מרגישה לאחר אונס.

אני כאילו איבדתי אמון.

כאילו נחרטה אצלי צלקת.

אני מפחד שאולי שוב אפול בפח.

אני לא אומר שלדעתי זה אכן יקרה שוב.

אני אומר שאני פוחד מעצם האפשרות ששוב אפול בפח, בין אם זה יקרה ובין אם זה לא יקרה יותר לעולם.

יש לי רק שני אנשים בחיים שלי.

אחותי ואמי.

שתיהן לא מוכנות לקבל ממני מתנות.

הרבה פעמים אני מתקשר מאיזה קניון ומציע להם מתנה, כל אחת לפי נטיית ליבה.

הן תמיד מסרבות בתוקף. לטענתן זה לא הגיוני שאני אקנה להן מתנות בזמן שאני לא עובד.

עוד הן אומרות שכבר יש להן הכל והן לא צריכות כלום.

זה יוצר לי מן תסכול מפני שאני רוצה להשתמש בכסף שלי.

אני יכול להרשות לעצמי לקנות מתנות מידי פעם לאחותי ולאמא שלי.

אף אחד מקרוביי לא ממש רוצה לקבל ממני כלום.

גם לא כסף.

הסכמתי לשלוח את הסכומים במזומן.

כל מה שיש לי זה העתקים של המשלוח לאותה בחורה.

רק שהיא אינה קיימת.

הם בטח שלחו מישהי עם דרכון מזוייף כדי שתתחזה אל אותה בחורה.

ממה שקראתי באינטרנט מדובר בכנופייה ולא בנוכל בודד.

לנוכלים האלה גם היה משת"פ בסקוטלנד.

התקשרתי אל מספרי הטלפון שהם נתנו לי ולא למספרי טלפון שביררתי בכוחות עצמי.

שגיתי לחשוב, שאם אני מטלפן לסקוטלנד , אל מספר טלפון סקוטי, ומשוחח עם אדם בעל מבטא סקוטי למהדרין - מכאן נובע שאני אכן מדבר עם בנקאי.

למעשה הוא היה משת"פ שכנראה החזיק קו טלפון במיוחד לצורך הונאה שהוא אכן בנקאי סקוטי.

הכנופיה בדמות הבחורה גם שלחה לי מין תצהיר שעורך הדין שלה כביכול הכין לה. תצהיר שבועה של עורך הדין שלה המעיד על זהותה האמיתית.

לא האמנתי שהיא יכולה לזייף את זה.

זה אכן היה מזויף.

 

הפעם הראשונה שהפסדתי כספים, הייתה במפולת הגדולה של הבורסה בשנת 94.

אז הייתי חייל. הכספים שלי היו כספי החסכונות שצברתי.

האמנתי שאתעשר. חיילים אחרים שדיברתי איתם על כך סיפרו על הצלחות.

איבדתי אז בערך 15 אלף שקל, עד שיצאתי מהבורסה.

אז, לא היה ברור שמדובר במפולת קשה. היו דיבורים על זה שהבורסה כבר עברה נפילות בעבר ושהיא עשויה להתאושש, אבל זה לא קרה.

אז לא ידעו שהיו מניות ש"הורצו" (כלומר נופחו).

לא הבנתי שום דבר על הבורסה. גם היום לא. מאז לא חזרתי לבורסה.

איבדתי אמון בכלל בהימורים.

גם אף פעם לא מילאתי לוטו באופן קבוע.

רק פה ושם, לא יותר מ 50 שקל.

 

אני חושב שאם היה לי כלב שמת, אז הייתי באבל. (אני לא מגדל בע"ח אבל מאוד אוהב חיות(.

אני כעת לא בדיוק באבל.

זה תסכול על איבוד כסף. יום אחד אזכר בזה ואולי כבר לא יצבוט לי בלב.

אני מרגיש כאילו, מוזר.

אסביר

אני אדם מאוד חרדתי, מאוד חששן, הפעולה הזו של משלוח הכספים לאדם שהוא כביכול "נסיכה במצוקה", הוא למעשה ההיפך הגמור מאישיותי.

כלומר- אין זה ממנהגי לשלוח כסף לאנשים בשום מצב.

אומר יותר מכך, אני קמצן.

ביצעתי חמישה משלוחים של כספים בלב מאוד כבד. אני זוכר כל משלוח ומשלוח. היה לי קשה רגשית להיפרד מהכספים האלו.

רציתי כאילו לנסות ולהתנסות.

רציתי לגעת במיליונים שלה.

היה לי (אז וגם היום ) ואקום רגשי מאוד גדול בחיים.

הייתי באתרי היכרויות ולא יצאו לי מזה פגישות בכלל. ודאי שלא חברה.

שלחתי קורות חיים ולא קיבלתי תשובות ולא הוזמנתי לראיונות.

אני לא יודע איך לפנק את עצמי במתנות עצמיות, מפני שיש לי בערך את כל החפצים שאני באמת צריך.

אני לא מפיק הנאה מקנייה של חפצים.

אין לי חברה, אז אין לי סקס. אז אין לי הנאה.

אין לי עבודה , אז אין לי סיפוקים נפשיים שמקבל אדם עובד.

אין לי ממש משפחה חוץ משתי אחיות ואמא.

אין לי חברים בכלל.

אני לא מבלה כי אין לי עם מי. אני רק משוטט בקניונים.

אני לא רואה לעצמי עתיד.

אני לא מפיק הנאה משום מעשה שאני עושה.

אני לא יודע מה עשוי להסב לי הנאה.

מזה תקופה ארוכה אני חש חלל רגשי. ואקום. ריק. מחסור. רציתי להאמין לבחורה/כנופיה .

חיי אכן היטלטלו.

הייתי במתח רב.

המתח מאחוריי.

הנוכל/ת  אכן נתן איזשהו תוכן לחיי. תקוות, ציפיות, המתנות, התכתבויות.

עכשיו אני שוב בואקום רגשי.

אין לי את מי לאהוב.

אין לי עם להתכתב.

אין לי מישהו/מישהי להתעניין בו והכוונה כאן להתעניינות אמיתית ולא לתשאול נימוסין.

מרגע ששלחתי לבחורה כספים, נוצר אצלי עניין אמיתי בשלום הבחורה ובסיכויי הצלחתה.

העובדות היו שקריות.

הריגושים שלי היו אמיתיים.

אני שואל את עצמי אם אלוהים התערב בעניין הזה כדי לצבוט אותי חזק, או שפשוט הפאקים של האישיות שלי היו לי מן מגנט לנוכלים ה"מתאימים".

זו כמובן שאלה שאין עליה מענה ברור.

למדתי משהו.

הרצון שלי לחוש אדם עליון, דפק אותי.

לא משנה אם אני אדם עליון או תחתון או סתם עוד טמבל.

הרצון שלי להיות "אדון" או "פטרון" או אוליגארך כמו גאידמק, דפק אותי.

ותכונה זו לא עומדת להיעלם.

זה החלק המפחיד.

הבנה של הדפק אינה מעלימה אותו.

 

השבת הכספים אולי תרגיע אותי חלקית אך לא לגמרי.

נפגעתי.

אני מבין מה קרה.

אני מבין איך נעשיתי קורבן.

אני מאשים דווקא את עצמי ולא את הנוכל.

הרבה אנשים סבורים שאני אכן אידיוט, חוץ ממני.

אני לא חושב שאני אידיוט. אני מרגיש "עליון".

כמובן שמכריי צודקים ואני טועה.

אני אכן אידיוט ולא מוערך בחברה.

רצוני האמיתי הוא רק בסטטוס ובחיי תפנוקים.

אני לא רוצה לעבוד ולא להזיע ולא להתאמץ.

אם אקבל את כספי בחזרה, ממילא לא אדע מה לעשות איתו. כבר ציינתי שאני מאוד חסכן וחי בצמצום.

אני מוציא כסף רק על אוכל. ואני אפילו אוכל בצמצום.

נפגעתי לא מהנוכל/ת.

נפגעתי מהתובנה החדשה-ישנה על עצמי.

אני במין סכסוך עם עצמי, לא מהיום אלא מאז שאני זוכר את עצמי.

הרבה פעמים ייחלתי אל מותי ואל לידתי מחדש בגוף חדש של תינוק ברחמה של אישה זרה.

פעם אף ניסיתי להתאבד.

אני נוטל כדורים נגד דיכאון באופן קבוע.

אני מוכר כנכה על רקע נפשי ואני מקבל קצבת נכות בשל כך.

כל חיי פוטרתי ופוטרתי על רקע של אי התאמה.

מעולם לא סיימתי עבודה כלשהי מיוזמתי.

כל חיי הרגשתי שעבודתי היא עונש ושמגיע לי משהו יותר טוב ויותר נוח.

תחושותיי ואישיותי הם מעין תבנית קבועה שאינה משתנה ואינה משתפרת.

אני זקוק לאישיות חדשה, ללב חדש. לתחושות חדשות.

משהו אומר לי שזה כנראה  לא יקרה...

נזכרתי שדבר שקדם בזמן למעשה הנוכלות שציינתי.

לפני שנתיים בערך הסתובבתי לבד בקניון עזריאלי סמוך לפתח שמוביל אל גשרון הרכבת.

ניגש אליי בחור בן 25 בערך. היה לו מבטא רוסי קל. הוא היה לבוש נורמאלי, לבש בגדים נקיים.

הוא אמר "סלח לי אולי אתה יכול לעזור לי? נתקעתי בלי כסף לנסיעה ברכבת. אני אחזיר לך את הכסף".

"איפה אתה גר? "

הוא ענה לי משהו , לא זוכר . אולי נהריה או משהו.

שאלתי "כמה עולה כרטיס נסיעה ? " הוא לי 50 שקל.

אמרתי לו "50 שקל אני לא אתן לך, אבל אני מוכן לתת לך 30".

הוא אמר "בסדר, אז תן לי 30 ואני אבקש את ההפרש מאדם אחר".

"ואיך תחזיר לי? "

"תן לי את השם והכתובת שלך ואני אשלח לך ".

אז נזכרתי שלי ולאמא שלי קרה דבר דומה, כשהייתי בן 10.

אמא שלי לקחה אותי לטיול בחיפה, אבל לא לקחה איתה כסף לנסיעות.

נוסעת אחרת מיוזמתה הציעה לאמא שלי כסף נסיעה, הלוך וגם חזור.

היא נתנה לנו את הכתובת שלה.

לאחר הטיול החזרנו לה את הכסף.

חשבתי שגם כאן זה יהיה אותו הדבר.

אמרתי לעצמי " ננסה", זה רק 30 שקל.

הבחור קיבל את הכסף ועדיין לא החזיר לי...

אז לא הרגשתי "אדון" כלפי אותו בחור, אלא הרגשתי שווה לו.

יתכן שהוא סתם צפצף עליי.

יתכן שהוא עושה זאת באופן קבוע ומשנורר כספים.

אני מעולם לא עשיתי זאת.

מעולם לא שנוררתי.

עוד לא קרה לי בחיים שיצאתי ללא ארנק.

אני זוכר- זה קרה לפני שבע שנים וחצי.

אפריל 2000.

נסעתי עם האוטו המצ'וקמק שלי בצומת הולץ בערב שבת.

מישהי חיכתה על הכביש לטרמפ.

עצרתי לה מפני שהייתי משועמם ורציתי מעט חברה באוטו שלי.

היא נכנסה וביקשה שאקח אותה לאזור הבורסה בר"ג.

אז שמתי לב שהיא מדברת קצת כמו נרקומנית ומאופרת כמו זונה. היא הייתה ממש מכוערת.

אמרתי לה, "אני לא מגיע לבורסה. אני עולה בצומת לה גארדיה. אז אני אוריד אותך שם וקחי מונית".

היא אמרה "קח אותי לבורסה וכשנגיע לשם, אני כבר אסתדר איתך..."

הבנתי את הרמז.

לקחתי אותה לאן שהיא ביקשה.

היא באמת נתנה לי את מה שהיא הבטיחה.

לא נהניתי.

היא הייתה מגעילה.

שמתי לב שהיא שולחת ידיים לכל מיני אזורים בגופה ובגופי.

כשיצאנו מהאוטו שלי, מייד חשתי שהארנק שלי נעלם.

שאלתי אותה "מה, כייסת אותי ?"

היא אמרה "לא. מה פתאום. אתה מוזמן לחפש עליי".

לא חיפשתי עליה.

חיפשתי במכונית שלי, במכנס, בכיס המעיל ולא מצאתי את הארנק שלי.

לא ידעתי מה לעשות.

הבנתי שנשדדתי.

מייד התקשרתי ל-ויזה וביטלתי את כרטיס האשראי שלי.

אז נאמר לי טלפונית שכבר היו שני ניסיונות להשתמש בו בכספומטים בר"ג, ממש באותו הערב, אך למעשה שום סכום לא נמשך.

מזל שהיה לי רק מעט כסף בארנק.

 

לא מתייחסים אליי ומשעמם לי בחיים.

אף אחד לא מתייחס אליי.

אם מישהו מתייחס אליי באיזושהי מסגרת, אז בדר"כ מדובר בהתייחסות של ביקורת, התייחסות שלילית, אם מישהו דורש בשלומי לעתים רחוקות אני מרגיש כי זה ששואל בשלומי עושה זאת מתוך מניעים "זרים" או מתוך שיקולים שאינם קשורים לשלומי האמיתי.

בפורומים ברשת, אני בדר"כ מקבל התייחסות שלילית.

כשאני מנסה לשעשע עם מה שאני קורא "הומור" אז מישהו נפגע והוא מגיב על זה ואומר שזה לא היה מצחיק.

כשאני פונה לבחורה באתר היכרויות, אז לרוב אני לא מקבל שום תגובה.

כשאני פונה למישהי מתוך ניסיון להכיר אותה מקרוב, אז נתקל בכל מיני תגובות לא נעימות ואז אני נאלץ לסגת.

כשאני פותח את הפה ואומר משהו, אז אני מקבל ביקורת של "למה אמרת את זה?" "למה בעוקצנות?"

כשאני שולח קורות חיים בעקבות מודעה כלשהי, אף אחד לא מתקשר אליי.

יש לי פלאפון, אבל אף אחד לא מתקשר אליי לעולם.

אם יש איזה צלצול בפלאפון שלי, אז תמיד זה טעות במספר, או פרסומת מוקלטת, או נציג שירות כלשהו שביקשתי שיתקשר אליי לפלאפון.

בכל מקרה לעולם איני מקבל שיחה אישית לפלאפון.

כבר ציינתי שאני גר עם אימי. אני לא עונה לצלצולי הטלפון שלה. גם כשהיא בשירותים או באמבטיה אני לא עונה לצלצולי הטלפון שלה. אני מחכה שהמטלפן יתייאש וינתק.

כשמישהו נוקש על דלת הכניסה של הבית שלי, אני לא פותח. אין לי שום פחדים מהנוקש על הדלת. זה רק שלמדתי כבר ששום דבר טוב לא יכול לצאת לי מזה. ודאי מדובר בבקשה לתרומה, או שכן שרוצה כוס קמח, או נוכל שמנסה את מזלו, או איזה ידיד/ה של אמא שלי שמחפש אותה. אם זה ידיד של אמא שלי, אז אני אומר לעצמי שהיא תפתח. הרי בכל מקרה אף אחד לא מחפש אותי באופן אישי. ואכן עוד לא נאמר לי מעולם "חיפשתי אותך, הגעתי אליך הביתה ולא מצאתי אותך".

 

כתבתי בישראבלוג ובתפוז.

קיבלתי מעט מאוד תגובות.

כשכבר קיבלתי תגובות, זה היה מילדות בגיל 16-20.

גם לא היו לי כ"כ קוראים. ניתן למנות את מספר הקוראים בישראבלוג.

לא מתייחסים אני כמו אוויר.

 

 

כשמישהו נבחר לתפקיד ניהולי, אומרים עליו אחרי זמן ש "הפיפי עלה לו לראש " .

לי, הפיפי מעולם לא עלה לראש. הוא תמיד היה שם.

תמיד היה לי הפיפי בראש.

לשון אחר- תמיד הייתי ונשארתי מן אידיוט שחושב את עצמו "עליון".

לא חשבתי שאני קצת יותר חכם מהאחר.

חשבתי תמיד שאני "שווה יותר" ככלל. שאני "אדם עליון" במנותק מתכונותיי.

כמובן שזו טעות.

 

 







נכתב על ידי , 3/11/2007 18:53  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי: 

בן: 50




1,112
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 30 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לRonko אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Ronko ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)