זו לא פסימיות-זו המציאות.

מסקנת היום:

לרצות מישהו זה דבר נהדר,אבל לאהוב אותו? זו כבר דרישה.

וזה כ"כ נכון.וזה גרם לי לחשוב הרבה על הסטטוס הנוכחי ועתידי שלי.

ומה יצא לי להבין מזה?

שאהבה זה כבר לא בשבילי.

כל המחוייבות הזו, ההשקעה, הזמן- אלו דברים שאני לא יכולה לספק, אם זה מרצון ואם זה מכפייה.

וזה לא דבר רע.ממש לא.

תמיד אפשר להיות עם מישהו באופן לא מחייב, להיות עם מישהו שבאמת עושה לך טוב, בלי כל הקטלוגים מסביב של "זוג מאוהבים" או כינוי פלצני בסגנון.

העבר הוכיח מספיק פעמים שאין שום דבר טוב מזוגיות מתוך "אהבה",ואני לעבר המזדיין הזה לא חוזרת.

טוב לי עכשיו, אפשר לומר שאפילו מאוד טוב לי.

למה להרוס את זה עם דברים שמוכרים לנו בשקל תשעים בכל פינה?

זה לא שווה את זה.

עד שסוףסוף טוב לי עם מי ומה שאני? תנו להנות מרגע.