מזלנו הגדול שאויבינו הערבים המסוכנים הם גם, בנוסף למסוכנותם הבלתי ניתנת לערעור, טיפשים ומפגרים. אלמלא היה המצב כזה, ייתכן שהיינו צריכים לחשוש מכך ששמו האסור בפרסום של ר' ייחשף על ידי חיפוש מהיר באינטרנט, לדוגמה באתר הבוגדני "ויקיפדיה" (זה אפילו נשמע כמו "ויקיליקס"!), שם מופיעה קבל עם ועדה רשימת הספורטאים המלאה שייצגו את ישראל באותם משחקים אולימפיים הזכורים לטוב – או, ככל שהדבר נוגע לספורט הישראלי, זכורים בעיקר לרע. הפארסה הגדולה המזוהה עם אותם משחקים – היא זכתה לתהודה ציבורית לא פחותה מזו שנלוותה לפסילתו של בן ג'ונסון בגין שימוש בסמים – הייתה כמובן הדחתם מהמשלחת של האחים השייטים רן ודן טורטן, שגורשו בבושת פנים לאחר שהעזו להשתתף בשיוט שנערך ביום כיפור. אבל רק מוח מעוות במיוחד יוכל להעלות על הדעת כי אותו רן טורטן הוא הוא ר' הנזכר בכתבתו של הראל, שכן ברי לכל כי צה"ל לא היה ממנה לתפקיד בכיר כל כך את מי שבייש את מורשת העם היהודי ברבים. על כן נותר רק לתהות אם המפקד החדש של בסיס חיל האוויר בחצור הוא מתעמל המכשירים המוכשר רויטל שרון (מקום 88 בקרב-רב) או המתעמל האמנותי רקפת רמיגולסקי (מקום 37), שבמסגרת הניסיון הנואש להביא תוצאות מכובדות יותר מהמקובל התחזו במהלך המשחקים למתחרות ממין נקבה וניצלו את יתרונם הפיזי כגברים וכטייסים מסוקסים לעתיד כדי להאפיל על יריבותיהן בעלות הנחיתות הגופניות הברורה.  ואולי בכלל טמן לנו צה"ל סוס טרויאני מתוחכם ו"בילף" – ממש כנהוג בספרי חסמב"ה – בכל הנוגע לאות הפותחת של שמו של ר'? הייתכן שמפקד בסיס חיל האוויר בחצור הוא בכלל עמוס מנסדורף או יצחק יונסי? לצה"ל פתרונים, וייתכן שרק חיפוש בוגדני נוסף בגוגל אחר בתו של ספורטאי העבר הנערץ – לידיה או שרון או תמר, נניח – יחשוף את הסוד הגדול.

ניצלו את יתרונם הפיזי כדי להאפיל על יריבותיהן בעלות הנחיתות הגופנית הברורה (אילוסטרציה)

מקובל להסתכל על שושואיזם מגוחך ממין זה (בדיוק היום מתפרסמת כתבה כמעט זהה, שלידה כתב החידה של ר' הוא בגדר סודוקו למתקדמים) כעל דוגמה לאופן שבו צה"ל אינו יודע להתמודד עם המציאות העכשווית ומתמיד בארכאיות ירחמיאלית (אם כבר ארכאיות, אז עד הסוף) להתנהל כאילו אין בעולם אינטרנט ומידע זמין לכל בהקלקת עכבר, וכאילו מלחמת המודיעין עדיין מתנהלת על פי הכללים של ספרות הילדים הפטריוטית המתלהמת של שרגא גפני, אבנר כרמלי, און שריג, איתן דרור, יגאל גולן, איתן נותב, יצחק אחיטוב וחבריהם. הסתכלות כזו לא רק מחמיצה את העיקר אלא מפרשת אותו באופן הפוך למציאות. תפקידו של השושואיזם אינו להסתיר את זהותם של בעלי תפקידים בכירים במערכת הביטחון – זו ממילא ידועה לכל מי שרוצה לדעת – אלא להגביר את ההילה שלהם, הנגזרת בדיוק מכך שזהותם "מוסתרת". האינטרנט והמידע הזורם באופן חופשי יחסית אינם פוגמים במעטה הסודיות אלא מאפשרים לו לקבל את המקום הראוי לו ולתפקד כהצגה של מעטה סודיות. במקביל, האינטרנט מאפשר את ביטויו של האיווי האמיתי והמעשי של הממסד הביטחוני מאז ומעולם, שהוא דווקא התאווה האקסהיביציוניסטית. המחויבות הפורמלית להסתיר, להדחיק ולהכחיש את האיווי הזה בשם עקרונות מקודשים של "תרומה בסתר" ו"צניעות" שבהם אמורים להחזיק, כביכול, כל אלה המופקדים על ביטחוננו אינה נחוצה עוד, כי כיום אפשר לייצר את המופע האקסהיביציוניסטי והשושואיסטי במקביל: גם להציג לראווה את כל פרטי המידע הנחוצים כדי לאפשר לאדם או לארגון לזכות בתהילה שהם ראויים להם, וגם לשמר את האשליה כאילו לאדם ולארגון אין שום עניין בתהילה ובפרסום. אנשי התקשורת משתפים פעולה בשמחה עם המגמה הזאת, כי היא מתואמת באופן מושלם עם הצרכים האקסהיביציוניסטיים שלהם עצמם, המתקיימים גם הם לצד הרטוריקה הרשמית על כך שהם בסך הכל "מתווכים" ו"מעבירים מידע", סלבריטאים-בכורח שאין להם שום רצון בפרסום.

כיום אפשר לייצר את המופע האקסהיביציוניסטי והשושואיסטי במקביל (אילוסטרציה)

המופע האקסהיביציוניסטי היה כמובן חלק אינטגרלי ממהותו של המוסד הביטחוני מאז ומעולם, בין אם מדובר במפגני שחץ פומביים כמו מצעדים צבאיים, מטסים ביום העצמאות או טנקים בכיכר בחג, ובין אם מדובר במפגנים המתקיימים במרחבים מצומצמים יותר: החייל הקרבי החוזר לביתו במדים, הנשק המוצג לראווה באוטובוס. זה נכון גם לגבי ביטוייה הפומביים של הפעילות המבצעית: אין הרי טעם להפציץ כור בסוריה אם לא יידעו שצה"ל הוא שהפציץ את הכור בסוריה, כשם שאין טעם להחזיק בנשק גרעיני אם אף אחד לא יודע שנמצא ברשותך נשק גרעיני. האקסהיביציוניזם והשושואיזם זקוקים זה לזה כמו שרקדן טנגו זקוק לבת הזוג שלו, כי כל אחד מהם לבדו אינו יכול להשיג את המטרה הרצויה: זו שמכונה אצלנו בטעות "הרתעה", אבל בבסיסה עומד מנגנון פסיכולוגי פרימיטיבי הרבה יותר, שניתן אולי לכנותו "שחצניעות": שילוב גרוטסקי של שחצנות וצניעות. כאשר המנגנון הזה עובר טרנספורמציה מהמרחב הפרטי לציבורי ומהספרה הפסיכולוגית לסוציולוגית, הרי שהוא הופך להיות כבר אידיאולוגיה של ממש: אקסהיבי-ציוניזמוס – שעטנז מרהיב של תאוות החשיפה עם האידיאלים הנשגבים של הציונות.

שעטנז מרהיב של תאוות החשיפה עם האידיאלים הנשגבים של הציונות (אילוסטרציה)

ככל שהדבר נוגע לאקסהיביציוניזם, לא מדובר בתכונה שהיא ייחודית לממסד הביטחוני, כמובן, אלא בכזו המאפיינת את רוב המין האנושי. הטעות שלנו היא רק בניסיון לזהות את התאווה האקסהיביציוניסטית עם ההידרדרות המוסרית המאפיינת, לכאורה, את הדור החדש והטכנולוגיות המייצגות אותו. כאילו נוצר לנו פתאום איזה זן חדש של אדם נרקיסיסטי ואגוצנטרי שהתחיל לחשוב שהמקלחת של ליל אמש, הסקס של הבוקר והסלט המקולקל של הצהריים אמורים לעניין את כל העולם, שיקבל עליו לפיכך עדכונים בטוויטר, בפייסבוק ובבלוג. אבל האדם הזה היה קיים תמיד. הטכנולוגיות המאפשרות את החצנתן של התאוות האלה לא התפתחו בטעות או יש מאין, אלא באו לענות על צרכים ורצונות קיימים, שאנו מתייחסים אליהם בחוסר נוחות ובביקורתיות כי עוד לא התרגלנו לנוכחות שלהם במרחב הציבורי. (וגם, כמובן, כי החיים של אחרים הם בסופו של דבר תמיד נורא משעממים, ואילו החיים שלנו מרתקים להפליא.) ההבדל בין אקסהיביציוניזם שאנו מתייחסים אליו כאל וולגרי – נניח, אצל משתתפי "האח הגדול" – ובין אקסהיביציוניזם שאיננו מזהים אותו בכלל ככזה מבטא בסך הכל פער ביחסי כוח; מי שהכוח מצוי בידיו יכול להחצין את נטיותיו האקסהיביציוניסטיות באופן מתווך וסמוי מהעין. הוא אינו נדרש לשים את גופו ממש לנגד העין הציבורית ועל ידי כך לחשוף את רצונו שיבהו בו ויעריצו אותו, אלא יכול לעשות זאת באמצעות הטקסט בלבד: הוא ר', או ס' (או "תום"). מי שכוחו פחוּת צריך לחשוף את הגוף ממש. נוח לנו לצייר איזו דיכוטומיה המבדילה בין האנשים הטובים מאחורי הקלעים, העושים את מלאכתם בסתר בלי שמץ של רצון בפרסום או בתהילה, לבין האנשים הרדודים והשטחיים המופיעים על המסך ועושים צחוק מעצמם, אבל בפועל מדובר בשני הצדדים של אותו מטבע בדיוק. פעם אנו מטילים אותו ומוצאים את ליהיא ועתי מזדייינים מתחת לשמיכה, ופעם אנו מטילים אותו ומוצאים את צה"ל ומפקדיו מציגים את זקפתם לראווה. מבין שתי האופציות, באופן אישי אני מעדיף את הראשונה.

מציגים את זקפתם לראווה (אילוסטרציה)