עמדנו במרכזה של מבואה רחבת ידיים. לפנינו הונחה האלונקה שלך. מכוסה בסדינים לבנים. צפיתי בך, מחייכת אליי. יכולתי להריח את ריח התה האנגלי שנשב ממך. הרבה חלב ומעט תיון. תיזהרי שלא יישפך, ציווית עליי בקולך הצפצפני. צפיתי בפנייך הלבנות, צחורות ומקומטות. איך אהבת להניח את אצבעותייך הדקות על הרגל שלי. עקיצות בוטות מהפה שלך. הביקורת היחידה שלא הכאיבה לי.
נֹעה התחילה. שרטה אותי המחשבה שמכניסים אותך לתוך ארון מרובע, תבניתי למדי, עמוק בחורי הבטון ההוא. רציתי שתקברי לצד סבא. שיהיה לך נעים. לפחות אז תחייכי באמת. לא הספקתי להגיד לך שאהבתי את המרמור הזה שלך. את העדינות הדקה בניואנסי הקול. אפילו כשצעקת. את טעם העוגיות עם הריבה. תמיד הכרחת אותי לנגוס בהן, חזק ואמץ, היית מהגגת אליי ומסתובבת. לא אוהבת ריבה אבל משום מה רק העוגיות האלה שלך היו לי טעימות. זוכרת את הפעם ההיא שנתת לי להיכנס לחדר שלך, לפתוח את הארון ולהוציא את ארגז התמונות? שעות הסתכלנו בך ובסבא ובאחיך ואחותך ובשחור לבן של אבא ואריאל ועדה וצ'כוסלובקיה ואוסטריה השתקפו לך מהעיניים. סיפורים על גבי סיפורים.