אתה שואל אותי או אומר לי?

שעה בינך לבינו לבינה לבינהם מנסה לישון מתהפכת מצד לצד..

תמיד כשהעיינים נעצמות מתחילות המחשבות שלא נותנות לך לישון

עם כל העייפות והרצון..

הן מכריחות אותך להישאר שם ולהתיחס אליהן..

גם אני רוצה להיות כזאת, שיהיה לי אומץ כזה לפחות.

קשה לי לא לדבר עם אנשים שאני רגילה לדבר איתם 3 פעמים ביום פתאום במשך שבועות.

הצבא הזה שינה לי הכל.. אני מרגישה יותר מדי חיה במציאות הזו של המבוגרים.

עובדת, ישנה, מבזבזת והולכת לבנק.

אני לא אוהבת את זה..אבל כנראה שזה לא ממש בשליטה שלי אה..

עם הכרית על הראש ובין הרגלים ומתחת לראש ובין הרגלים..

ושום דבר לא עוזר,

ועוד תוכנית משעממת להירדם בטלווזיה אבל כשהכל חשוך

הן תמיד אבל תמיד נזכרות להתעורר

ולהזכיר לי את כל הפחדים שאני בורחת מהם כל יום

ולהזכיר לי את מי שאני באמת

ולהזכיר לי כמה רע לי במסווה של טוב

ולהזכיר לי כמה אני מקנאה ומתכחשת...

אוף אני לא אוהבת מחשבות.