פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

אחרי שאני מכניסה לגוף שלי כביכול את "האוכל האסור" שקיבל את השם "ארוחה מותרת" (אירוני משהו) אני מרגישה כאילו חטאתי חטא נורא.

כאילו השתנתי על אלוהים, כאילו מילאתי את הבטן שלי - שנראית הרבה יותר גדולה אחרי ארוחה מותרת מאשר אחרי כל ארוחה רגילה שאני אוכלת - בהמון המון המון צמר גפן רווי שומן שיתפשט בגוף שלי כמו סרטן.

אני בחורה הגיונית ואני יודעת שאני בסדר. שזה מותר. שזה חלק מהתהליך. אבל מה אני עושה עם ההרגשה הנוראית שממלאת אותי? אלה לא רגשות אשם כמו פעם, זאת הרגשה אחרת, כאילו שמתי לעצמי רגל כשאני עדיין בשליש הראשון של המירוץ. 

אני צריכה איזה סטירה. ומישהו שיאהב אותי. ומישהו שיסביר לי איך לאהוב את עצמי. וחיבוק. ועבודה. כן עבודה. ורשיון. ולהחליט אם אני אוהבת את הצבע החדש של השיער שלי. אבל שמי שיאהב אותי יחכה שאני אוהב את עצמי קודם. או שבעצם לא. אני בעיקר רוצה שיגדל לי השיער. ורוצה לקום בבוקר, להסתכל במראה ולראות בחורה עייפה ומבולגנת ולא בחורה שמנה ומבולגנת. 

אוי אברוך.