פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

ביום ראשון של תחילת השבוע, נכנסתי לדיכאון קליני עמוק שנמשך עד ליום שני בערב. לא הייתי מסוגלת לצאת מהבית, שלא נדבר על לצאת מהחדר, ואם כבר אנחנו כנים היום, אז גם לא יצאתי מהמיטה.

פשוט ניתוק אטומי מהעולם, סינונים על ימין ועל שמאל, הנהונים אדישים לאנשים שכבר הצליחו להגיע אליי ולשאול משהו, ושום דבר לאכול.

וכל זה, כל הבלאגן הזה בגלל שחוזרים ללמוד. איזו פאקינג היסטריה. כבר ראיתי את עצמי עייפה ומותשת מדדה לי במעלה המדרגות לקומה בשלישית בבניין הבוגרים האזורי בביה"ס, נכנסת לכיתה הכי קיצונית ומתיישבת בחוסר רצון בכדי להאזין למורות המטילות עליי את איימתן ומרעיפות עליי שיעורי בית וצעקות.

כבר ביום הראשון (יום שלישי), רציתי לוותר, איזה אסון, קיבלנו את מערכת השעות והשנה הם לא שכחו לשים שם מוסיקה, הם פשוט דחפו את כל ארבע השעות באותו יום. מ14:00 בצהריים עד 18:00 בערב. הצחקתם אותי, אותי ואת כל ארבעת חבריי שחולקים עימי את הזמן בשיעורי מוסיקה מרהיבים ומעניינים (NOT).

הייתה לנו שעה חלון לפני שמוסיקה מתחיל ורצנו אצנו לביתה של אלינורה המקסימה בכדי לטחון קצת אוכל לפני שאנחנו משתעבדים לסולפז' והמורה סופי.

ניסיתי לגרום לאלי להבריז, אמרתי לה, נו, שבוע ראשון, כלום לא יקרה, לא ניכנס, נגיד ש... שלא ידענו שיש שיעור, נמציא תירוצים מעולים שנכנסתי להריון ושבזמן השיעור לקחתי פוסטינור ולקח לזה ארבע שעות להתעכל. כל דבר. משהו. אבל אלינור היא תלמידה למופת (מסתבר) והיא גררה אותי לשם, אל השיעור הידוע לשמצה בשיעממו - מוסיקה. דווקא היה די מצחיק, ושיחררו אותנו אחרי שעתיים, תודה לאל.

השנה הכיתה שלי ממוקמת בקומת הקרקע (היפ היפ הריי! אושר וצהלה, תקיעות שופר והילולה), השנה אני לא לומדת היסטוריה, גם לא מחשבים ולא ספרות, והשנה, הדבר הטוב ביותר שקרה לי הוא ששולה היא לא המורה שלי לספורט. כבר ביום רביעי בלילה עבדתי על נאום קורע לב שמסביר את תלאותיי הנפשיים בשנה שעברה ואיך כל בעיותיי הן הסיבה לכך שכף רגלי לא דרכה בשיעור ספורט אחרי השיעור החמישי. אבל הפלא ופלא, אנחנו בכיתה י"ב עכשיו חבר'ס, ולכן, אין יותר חלוקת כיתות, יש כיתה אחת י"ב 2 ויש לה מורה אחרת לגמרי, איילת, והיא המורה שלי, ה ל ל ו י ה, השבח לאל!

אז מה כן טוב בעובדה שאני צריכה לקום כל יום ב06:45 בבוקר, ובכך שאני נכנסת לשיעורי ספורט ומתמטיקה ומכינה שיעורים בתנ"ך ואזרחות?

מה טוב בזה שהשנה אני עושה חודש רפת וחולבת פרות להנאתי (אני מקווה שלהנאתי באמת) כל יום רביעי בבוקר?

אני חושבת שזה בסדר. אני חושבת שזה שפוי. אני חושבת שחוצמזה שאני לא ישנה מספיק בלילה (למרות שאני כבר נרדמת בפאקינג 9! מי היה מאמין),

הכל טוב, הכל רגיל, הכל די שגרתי, והאמת היא שאני די שמחה שלמיטה שלי כבר אין שקע בצורת הגוף שלי מרוב שביליתי את כל זמני הפנוי כשאני שוכבת בה ובוהה במסך הטלוויזיה. אני חושבת שזה בסדר שאני קמה בבוקר ועושה משהו ביום שלי, ופוגשת אנשים שהתגעגעתי אליהם בחופש הזה.

כל הזמן הזה פחדתי שהשנה הזאת תיגמר מהר מידי, שאני אזרק לעולם אחר ולא מוכר ואצטרך להיפרד מכל מה שאני מכירה ואוהבת, אז בסדר, באפריל נגיד שלום לביה"ס, חוץ מכמה בגרויות אחרונות, ואז ניכנס לנו לחודשי החופש האחרונים לפני הגיוס.

אני מדברת רחוק מידי, אבל כפי שכבר אמרתי, כזאת אני.

ילדים יקרים, מה שאני מנסה להגיד הוא, שבצפר זה בסדר, וזאת מסגרת טובה (למרות המורות שעדיין חיות בסרט ומבקשות שנקום בשבילן ועוד מצהירות שמתי שיבוא להן יהיה בוחן אז שניזהר, הו אימא התצילי אותי?).

צריך פשוט לבוא הביתה ולעשות שיעורים, וכן ללמוד למבחנים ולסכם ולקרוא ושוב לסכם, כי וואלה, יום אחד זה פשוט ייגמר וכל מה שנרצה יהיה לחזור לימים האלה שכל הדאגות שלנו היו ציוני ההגשה לבגרות באזרחות.

ובמקום להרוס את העיניים שלנו מול הטלוויזיה ולהפוך לבטטות (כמוני), ובמקום לחלות באיזה דלקת פרקים בגלל יותר מידי משחקי וידאו, צריך לעשות עוד קצת דברים עם החיים. (אני בטוחה שכל החברים שלי שיקראו את זה לא יאמינו שאני כתבתי את זה, אבל נו, זה מניסיון לשיקום עצמי חח)

אז נכון, כל בוקר צריך איזה טרקטור ו/או אמא שיגרדו אותנו מהמיטה כדי שנעשה טובה ונלך לביה"ס, אבל בתכלס, אנחנו עושים חיים.

והאמת שאני פשוט לא מאמינה שאני לומדת כבר 11 שנים, ועוד רגע מסיימת את השנה ה12 שלי. בכל פעם שהייתי צריכה לכתוב כיתה איפושהוא, עדיין כתבתי י"א מההרגל. והשוק, הוא שוק טוטאלי כל בוקר מחדש.

היום המורה האהוב עליי ביותר, המורה לאנגלית, אחד האנשים היותר מגניבים ומעניינים שפגשתי בחיי, אמר לי משהו שממש אהבתי.

נכנסתי לכיתה ואמרתי לו "רוני, אתמול נרדמתי ב9 בערב ואני עדיין עייפה!" והוא ענה לי "ספיר, מה שאנשים ומורים בעיקר לא מבינים הוא שלילדים בגילכם יש מן שעת התעוררות אישית כזאת, וברגע שאתם קמים כל יום ב7 בבוקר, זה ברור לחלוטין שתהיו עייפים כל היום, וכל המורות האלה שרואות ילדים מפהקים וצועקות עליהם 'למה לא ישנת אתמול בלילה?!' זה בגלל שהן מפגרות ולא מבינות שאתם עייפים ושעדיין לא קמתם".

אז זהו, סיימתי את מטלותיי להיום, עשיתי את כל שיעורי הבית (כן כן, ספיר כן מכינה שיעורי בית, היא כן תלמידה טובה, אז מה אם בשנה שעברה נאבדה לה המוטיבציה, כיתה י"א זה שנת המשבר, תשאלו כל פסיכולוג ומורה מחליף).

ועכשיו אני הולכת לשחק באיזה משחק מטופש בפייסבוק ולשרוף את העיניים כמו כל בת עשרה טיפוסית.

להתראות לכם אנשים קטנים גדולים וגמדי גינה,

אני הייתי ספיר, ואתם הייתם אתם.