שלומות חבריי הוירטואליים, הנני כותבת את הפוסט הזה כשאפי נוזל, ראשי דופק וגרוני כואב, כן, הבנתם נכון, אני חולה.
אין לי שום מזג אוויר קודר להאשים בגלל ששרב בחוץ, אז אני יכולה אולי להאשים את שיעור הספורט והמזגן בכיתה שלאחריו.
בכל מקרה, התכנסתי כאן היום, מלווה במקלדת שלי וערמות של כדורים שמתחילים בקלגרון ועד נורופן נוזלי בכדי לכתוב על נושא הזמן.
מאחרת או מדייקת? טוב, זאת שאלה מאד מעניינת, והאמת היא שתמיד רציתי לכתוב עליה, כי, וול, היא חלק גדול מחיי.
אתחיל בהיסטוריה, שהיא תמיד חשובה בשביל לייצר בסיס טוב, מכיוון שבעבר הייתי מאחרת מובהקת, בבקרים התחוללה מלחמת עולם שלישית בחדר שלי, אמא שלי הייתי מגיעה לחדר 30 פעמים, אומרת בוקר טוב, מזיזה את השמיכה, פותחת את החלונות, מדליקה את האור, ואני? אני הייתי ממשיכה לישון.
השעה בה היינו יוצאים מהבית, בגללי כמובן, הייתה במקרה הטוב, חמישה לשמונה, מתכווננים בין שלל המכוניות של חברינו לכבישים המאחרים גם הם, ומנסים להגיע בזמן לשיעור בביה"ס. כן, זה לא עבד. הייתי מאחרת.
בנוסף לעייפותי הכרונית, הייתי מאחרת למקומות בכוונה. איחור אופנתי לכל מקום, מסיבה, סתם מפגש אצל חברה, וכמובן, איך לא, אירועים משפחתיים, חברתיים וכדומה.
(שניה אני צריכה לקנח את האף)
אך חזיז ורעם! כל זה השתנה לפתע השנה. הפכתי להיות מדייקת אובססיבית, על גבול הפרעה נפשית ממש.
"בוקר טוב ספ.. מה? את ערה? אבל רק 7:15, מה קורה פה?" מילותיה של אמא שלי ביום הראשון ללימודים בכיתה י"ב. ואני חושבת שהיא חזרה על זה כמה פעמים בימים שאחרי. מהשוק. מתעוררת לבד, מוכנה תוך זמן מינימלי ויורדת למטה שם מתחיל הגיהינום הצורב של אמא.
"נו, איפה יובל? אני מחכה פה כבר רבע שעה! כמה זמן לוקח לשים בגדים ולרדת למטה?", "ספיר, תפסיקי",
"אני אומרת לך, הוא עדיין במיטה! אנחנו נאחר! מה הילד הזה עושה שם? אם הוא יושב בשירותים וישן על האסלה אני מורידה לו כזאת לאטמה"
לא, לא התבלבלתם, זאת אני, חופרת לאמא בורות ענקיים בבוקר, כי השעון שלי כבר מכוון אחרת משל כולם, אני דייקנית!
אותו הדבר קורה כשאמא צריכה לקחת אותי לשיעור בזכרון, צריך לצאת ב5:30 כדי להגיע בזמן, אבל אמא אוהבת לעשות דברים ברגע האחרון, כמו לכתוב רשימת קניות לסופר, או להכין לעצמה קפה ולנסות לסגור עגיל.
ואני שואלת אותה "אמא, למה את עושה את זה? את יודעת שאני הופכת למפלצת זמן מתקתקת, את לא יכולה למנוע מעצמך את הצעקות של 'נשארו עוד 3 דקות ו47 שניות עד לשיעור, שימי גז!'?"
והיא מהנהנת בחיוך, כשאנחנו מגיעות לפני הזמן לשיעור.
בקיצור, אנשים חביבים, אני חושבת שצריך למצוא את האיזון בחיים, איחורים אופנתיים זה נהוג ומקובל, רק נא לא לעבור את גבול ה3 שעות כי אז תגיעו לזמן שבו המנקה אוספת קונפטי ובמבה מהרצפה ואנשים שיכורים שרועים על ספות רנדומליות.
לקום בבוקר בזמן, זה מבורך, אבל בלי הטירוף הכרוך בהאצת כולם למכונית.
דבר אחד אני מוכנה לקבל, את המאחרים לסרטים, הם עושים בשכל, חמש שעות של פירסומות וקדימונים לסרטים שאף אחד לא קנה כרטיס בשביל לראות.
אני הולכת להכין לי כוס תה ולהביא כמה גלילי נייר לגיבוי,
נתראה כשאבריא, (נא לא לאחר!)
סאפ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
